ביקורת ספרותית על פקל געגוע מאת רונית רוטלוי
ספר מעולה

---

רוב האנשים בעולם בוחרים לחיות בקונפורמיות, כחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי לתוכו נולדו, תוך אימוץ אותן התנהגויות, אמונות וסטים של ערכים עליהם אותה חברה מושתת. במילים אחרות, הם לא בוחרים לטלטל את הסירה והכל זורם בכיוון אחד, לטוב או לרע.

כאלה היו חייה של רננה גולדבג, עורכת דין בת 35, אמא למתני בן השש והנשואה למוטי – גבר דתי והייטיקיסט מחונן. כל חייה שאפה לרצות את הוריה ואת החברה שבה היא חיה. וכאשר בשעה טובה ומבורכת מצאה את החתן שלה, לא היה מאושר ממנה, טוב, אולי אמא שלה שמחה עוד יותר.

המשפחה הקטנה הזו גרה בקהילה דתית מאוד בשם "נווה רעואל." יום אחד, הם מתבקשים בבית הכנסת לאמץ חייל בודד כדי לגייס כספים ממשרד הביטחון לצורך שיפוץ בית הכנסת. מוטי, מבלי שישאל לדעתה של רננה, ובתור אחד שלהוט לרצות את הקהילה שלו, נעתר בשמם בשמחה.

אסף אפללו מגיע לביתם. אסף הוא טירון בגבעתי ומגיע מרקע משפחתי קשה. כניסתו של אסף לחייהם הייתה בגדר אבן שהוטלה למים ויצרה אדוות אדוות שאט אט מתחזקות לכדי צונאמי שיהפוך את חיי כולם על פיהם.

מוזר כמה אנו רגילים לחיי היום יום שלנו, לשגרה ולכל מה שמוכר לנו עד שלפעמים אנו חושבים שזו דרכו של עולם. ברגע שנחשפים להנהגות שונה, שומעים משפט שמעורר מחשבה, כמו במטה קסמים, המסך יורד מעל עינינו ואנו מתחילים לבחון את הכל במבט חדש.

הכי קל בעולם להשלים עם אדישות, הכי פשוט להמציא תירוצים להתנהגותם הפוגענית של הסובבים אותנו, ובמיוחד אלו שאנו אוהבים. קל להשלים על רוע הגזירה ולהתנחם בטוב שיש, דל וצחיח ככל שיהיה כי מה לעשות? חייבים להיאחז במשהו.

כאלה היו חייה של רננה האישה בעלת המחשבה השונה, אך כזו שמידרו אותה לאורך השנים. אחת שהקטינו את יכולותיה וניסו לצמצם אותה לכדי מפעל לייצור ילדים, אישה צייתנית, עקרת בית למופת ואמא לתפארת. חרף כשרונותיה, הלעג, הציניות וההקטנה שספגה לאורך השנים, הפכו לדבר שבשגרה. תרשו לי לומר לכם שזה הדבר הכי עצוב שכל אדם באשר הוא, יכול לסבול ואני מדברת מניסיון אישי מר מאוד.

הסיפור מובא בגוף ראשון בפרקים מפיה של רננה ובגוף שלישי המגוללים את קורותיו של אסף. אהבתי מאוד את החלוקה הזו כי זה עזר להציב את רננה במרכז העלילה, עזר להתמקד בה ובתחושותיה ובה בעת, גוף שלישי התאים מאוד לפרקים של אסף כי מה שעבר עליו, מספר יודע כל היטיב לתאר ועל הדרך, לפצוע את נשמתי. ליבי יצא אל שניהם והזדהיתי עם דמויותיהם ביותר רובד מאחד.

הדמויות בסיפור פשוט בנויות בצורה נפלאה! לכל אחת קו אופי מובהק ומובדל בצורה קיצונית מהשאר, ובכך זכיתי לחוות אותן ולהכירן לעומק. כולכם תתאהבו במתני המקסים כמוני, אין לי ספק בכך.

זהו סיפור ישראלי, אנושי וחוצה תרבויות. נכון שהעלילה מתמקדת בקהילה דתית קשוחה, ביקורתית, מתנשאת ומאוד שיפוטית, אך מאמינה שתראו את סביבתכם שלכם דרכה.

זהו סיפור מעצים על הגשמה עצמית, על הזכות לשוויון, על הזכות להכרה ביכולות שלך והזכות לקבל הזדמנות הוגנת להפגין את כישוריך. ישנה ביקורת נוקבת כלפי אלו שדואגים לקצץ את כנפיהם של אחרים רק מפני חשש ממה שאחרים יגידו. זה סיפור כואב על עבר כואב המעלה על נס את חשיבותם של תמיכה, טיפול ושיתוף. כשאתה משתף את אהוביך במה שכואב לך, במה שמפריע לך, הם יחלקו איתך את הנטל. להסתגר מעולם לא עשה חסד עם אף אחד ובטח ובטח שלא היטיב עם אף זוגיות. מילת המפתח היא תקשורת.

כבר על הפרק הראשון בספר מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך העלילה הזו, הכה יפה, שפגשה אותי בכמה מקומות מאוד אישיים ומכאן, החיבור היה מיידי.

העלילה כתובה בשפה רהוטה, יפה, עשירה בתוכן והנוגעת בצורה עמוקה להפליא בנושאים רגשים מאוד ומעל לכל, כל שורה נטפה רגש טהור! היו כמה רגעים שעמדו לי דמעות בעיניים. ממליצה בחום ומשאירה אתכם עם שיר אשר צוטט בתוך הספר הנפלא הזה, שנגע בי רבות:

"רקמה אנושית אחת" – מילים ולחן מוטי המר, ביצוע חווה אלברשטיין.


"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו."

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על פקל געגוע