הנדל כותבת נפלא, אבל ממש נפלא, והיא מפליאה לא רק בסיפורים הקצרים שלה – שבמעט היא מצליחה להדהד עולם ומלואו -אלא גם באבחת משפט בודד היא יכולה להחיות נשמות ולזקק אותם, לעיתים אפילו במילה אחת ויחידה. קולה נחשב לייחודי- רב עוצמה, ובעל מעמקים, ובזה גדולתה. היא זכתה בפרס ישראל לספרות בשנת 2003, ו"רחוב המדרגות" היה רומן הביכורים הראשון שלה, שכבש מיד את אברהם שלונסקי, וזה המליץ בשנת 1954, להעניק לה את פרס "אשר ברש". הצלחתו לא איחרה לבוא, והשאר כבר היסטוריה...
הנדל כותבת ומתארת את המציאות מזווית ראייה של "האחרים", ביניהם נשים, עולים חדשים שחשו פה זרים ונחותים, חולים וקשישים. היא העדיפה לכתוב תמיד על אנשי השוליים, וה"אני" הספרותי שלה היה השברירי החלש והדחוי, הבוחן מבחוץ את ההתרחשויות של התקופה.
כבר בעמודים הראשונים, אפשר לזהות את האיכות ואת סגנון הכתיבה המאוד דומה לזה של ש"י עגנון.
למעשה הרומן הזה הוא הראשון שמנסה לשרטט את המתח העדתי בין הוותיקים למהגרים, בין האשכנזים לספרדים, ורחוב המדרגות היה ועודנו רחוב אמתי בחיפה, רחוב שהנדל נהגה לרדת בו מלמעלה למטה לסטודיו של בעלה הצייר צבי מאירוביץ, ותוך כדי הייתה שומעת את האנשים מדברים. למעלה חיו האנשים "שיש להם", הוותיקים, החזקים, ולמטה, בעיר התחתית, גרו האנשים "שאין להם", העולים החדשים, החלשים - שגרו בבתים שננטשו על ידי הערבים בשנת 1948, 3 משפחות בבית קטן, גרים בצפיפות ואת רוב הימים בילו על המדרגות.
ברגישות ובאמפתיה היא שוזרת את סיפור האהבה בין אברהם (רם)- בן למשפחה ספרדית ותיקה בוואדי סאליב, לבין אריאלה- בתו של קבלן אמיד, ומשבצת ביניהם גם דמויות נוספות, כמו של ניסים, האח העדין והחולמני של אברהם, נכה מלחמת השחרור, ורבקה- "הציפור השחורה המתוקה" אהובת נעוריו של אברהם .
בזמנו זה היה רומן מהפכני שהעז לגעת במתחים העדתיים והמעמדיים ובחברת השוליים, אבל את זה כבר אמרתי... וב"סימניה" כתבו כאן, שזה רומן יפיפה, ונוגע ללב שלא מאפשר לשכוח את דמויותיו – כל כך נכון !
ממליצה בחום לאמץ את הסופרת הזו – חובה שתהיה נוכחת בכל ספרייה שמכבדת עצמה.
ואסיים עם קטע משיר של נתן זך, שהרגיש לי מאוד מתאים :
ויש – נתן זך
...
יש לב נמשך אל לב קרב
באהבה של רוח ולבושה של גוף
בה כל אשר אבד מכבר מלב
דומה נמצא לפתע באהוב.
ככה נועדנו לאהוב : כך לא נאהב
מפאת כל הקשיים בדבר...

















