איך אפתח את הסקירה על הספר, הרהרתי לי בזמן קריאתו. אולי אספר על רחוב המדרגות בו גדלתי אני בשכונת הדר, בבית שנטוע בדיוק באמצעיתו, מדרגות מכל צד. אולי אדבר על הסמליות שבמילה מדרגות, שכן היא מציינת גם את המבנה האורבני של חיפה, בה שכונה היא גם מדרגה, והמידרוג הסוציו-אקונומי של תושביה בהתאם. תושבי העיר התחתית מדשדשים בעוניים בתחתית הסולם, ואלו הגרים במרומי הכרמל נמצאים גם במרומי הסולם.
כשהגעתי לכדי חמישה עשר עמודים מסיומו של הספר נפלה הבחירה, כשצמרמורת אחזה בי, לבי הלם בחוזקה ובכעס ואפילו דמעה קטנה בצבצה לה בזווית העין.
"הוא האט הליכתו וחשב ...מלכה היתה נרגשת מאוד וודאי חשבה שהזמינו אותה לספר לה משהו על שמעון, והוא, אברם, תמך בה כשעלתה במדרגות בית האבן הישן של הלשכה. איזה יובש היה בפניו של אותו פקיד, והרי ידע שמטפל באשה שבנה נהרג במלחמה.
הרחוב היה שקט והוא שב וחשב על הביקור שלו עם מלכה היום במשרד ההוא. הוא אמר לעצמו שמלכה ודאי לא תפסה מה שאל אותה הפקיד, וכשהוא עצמו, אברם, אמר לאיש ההוא את שם "המקרה" ונתן לו את מכתב ההזמנה שקיבלו, לא קרא אותו והניח אותו על השולחן, כי אותו רגע היה עסוק להוציא את הלימון שלו מהתה, ורק אחר-כך שאל: מי? בנך? בעלך? והזיז בזהירות את הכוס שלא יישפך התה. הוא זכר שבקושי ענה לו... ומלכה, היא מוללה כל הזמן בשביס שלה המרופט, ורק אז לקח האיש את המכתב, עיין בו בחטף, וכשסיים לרפרף בו אמר להם לגשת לשולחן אחר... והיא קמה, עברה איתו לשולחן אחר, כמו לא יודעת כלל מה היא עושה. ישב שם אדם אחד משועמם שהיה באמצע מילוי איזה טופס כשהם ניגשו אליו. הוא תלה במלכה פרצוף ענייני ואמר: כן?... ובכן...תיק מספר...הוא דימה לשמוע בדמיונו את קולו של האיש כשביקש את התיק, קול יבש. בני, אמרה מלכה פתאום. האיש לא הגיב. שמעון היה שמו, אמרה מלכה. אני רואה, אמר האיש ופנה אל המזכירה שלו ושאל אם כבר הדפיסה איזה מכתב והתחיל מפשפש בתשומת לב רבה בתיק שלו. היתה לו ארשת קפדנית עניינית עד טמטום... ואז חזרה מלכה מוכנית: שמעון היה שמו וזה בני. – כן, אמר האיש, שמעתי". (עמ' 305-306).
[מלכה - שכנה מרחוב המדרגות בואדי סאליב בעיר התחתית. בנה נהרג במלחמת העצמאות.
אברם – בן למשפחה ספרדית ותיקה. גר ברחוב המדרגות בואדי סאליב בעיר התחתית. לחם בבריגדה , בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות .]
אברם עצמו, חטף השפלה דומה כשהלך לחפש עבודה ופנה לפקיד שבנו היה טירון שלו. הפקיד התעלם ממנו וגרם לו להרגיש עלוב וש"הוא בטח מלגלג עלי בלבו". הוא מאוכזב גם מחבריו ופיקודיו (במרומז האשכנזים) "שמוליק...מוכן למכור הכל בשביל ישיבה אחת בחלונות הגבוהים. ידע להסתדר, כולם ידעו להסתדר...."מה שהיו יותר כלום – ידעו יותר להסתדר וללחך פנכות מזוהמות של כל מיני אנשים. תיכף כשנוצרה המדינה הבינו שצריך משרות. משרות. משרות"... "ולכל–הרוחות הידידים שלי אם אני מסתובב בלי עבודה".
זו לא היתה ההשפלה היחידה שספג. סיפור אהבה נרקם בין אברם לבין אריאלה מהכרמל. אביה של אריאלה, קבלן אשכנזי אמיד, לא ראה בעין יפה את הקשר ביניהם, נהג בו בגסות רוח והרחיק אותו מביתו.
הספר "רחוב המדרגות" שיצא ב-1955 היה הראשון לעסוק במתחים העדתיים והמעמדיים במדינה החדשה. 4 שנים אחר כך פרצו מאורעות ואדי סאליב.. יש בו גם תיאורים קשים של קרבות במלחמת העצמאות, ומחיר המלחמה. בכתיבה חדה ונוקבת מתארת הנדל גם את ראשית ההסתאבות החברתית-כלכלית, כאשר המוסר מצטמצם לכדאי.
יהודית הנדל מציירת ביד אומן את רחוב המדרגות ואת שלל הדמויות החיות בו, נותנת בהן עומק וגוונים. היא חודרת לנבכי מוחם ונשמתם. לאורך הקריאה מתברר שלא רק הקיטוב והאפליה הם שאינם מאפשרים לדמויות להתרומם, אלא יש משהו נוסף ופאסיבי באישיותם שתוקע אותם במקומם.
"לעזאזל, אמר לעצמו, הרי אני לא מוכרח להירקב שמה כל החיים שלי ברחוב המדרגות...אך הדברים לא נכנסו ללבו ונשארו אמירה בלבד, והוא ידע שאינם אלא דברים של אמתלה והסחת-הדעת. הוא היה שייך לרחוב המדרגות, אפילו ישנא אותו. והרי לא שנא אותו. אפילו חיבב אותו". (33)
"...וזכר ..חלום שנסים סיפר לו פעם. הוא חלם שקם בשתי רגליים, ופתאום נפל, ששכח שיש לו רק רגל אחת.... החלומות חוזרים, היה נסים אומר לו תמיד. (305)
מבחינות רבות הספר נשאר אקטואלי עד ימינו. רחובות מדרגות שכאלה היו קיימים גם בקטמונים ובשכונת התקווה, היו ועודם קיימים בערי הפיתוח בפריפריה ובשכונות של האתיופים.
"קוראים לרחוב רחוב המדרגות. האנשים שחיים פה יש להם חלומות משלהם, הם מטופלים בילדים. הם לוחשים תפילות, והתפילות אובדות בתוך כותלי העוני, או באבק הרוחות החמות. (75)
הספר יצא שוב בהוצאת הספריה החדשה ב-1998. השפה ברובה קריאה כפי שניתן להתרשם מהציטוטים, אף כי חלק מהדיאלוגים כתובים בתחביר ארכאי.
עדיין שווה קריאה.
אני אמשיך מכאן לספרים נוספים של יהודית הנדל שטרם קראתי.
