ביקורת ספרותית על כל החיים לפניו [מחודש] מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר טוב

---

יש עשרות סקירות על הספר הזה בגירסה אחרת של התרגום העברי שלו, אבל זו הגירסה והכריכה של הספר שאני קראתי, ולכן אני מכניסה את הסקירה לכאן. מי שמעוניין לקרוא עוד חוות דעת, שיידע ללכת לחפש במקום נוסף, כי יש הרבה.

מומו, הוא מוחמד, הוא ילד בן עשר שגר תמורת תשלום בהסדר לא חוקי של אומנה אצל זונה יהודיה מזדקנת. מומו לא יודע מי ההורים שלו, אלא רק שהוא מוסלמי, כי זה מה שנאמר לאם האומנת שלו, ושיש מישהו שמשלם לה בהתמדה תמורת הגידול שלו. הוא לא יודע מה תאריך הלידה שלו, אלא רק מה התאריך שבה הוא נמסר. מומו גר בפריס, בדירה בקומה שישית, בלי מעלית כמובן, ויחד איתו יש ילדים שונים שגדלים באותה דרך של הסדר, רובם ילדים של זונות שנולדו כתוצאה מהריונות לא רצויים בעליל. רוזה, האם האומנת, עברה את השואה, ומנסה להתפרנס בשולי החוק מגידול הילדים האלה, אבל מומו רואה את עצמו כבן מיוחד עבורה ואהוב במיוחד. זהו סיפור ההתבגרות שלו, כולל טיולים ברחבי פריס, ניסיונות לחפש את הזהות שלו, הורים חלופיים, חברות ואמת.

כל הספר מסופר בגוף ראשון בלשון עבר, אבל לכאורה מתוך זהות של ילד בן עשר, ויש כאן פער ממש זועק. כתיבת ספר למבוגרים מתוך קול של ילד היא תמיד מעשה קשה, משום שילדים, בפרט קטנים, חושבים וחווים את המציאות אחרת ממבוגרים. בדרך כלל אם הקול אמין אז הוא לא מעניין, ולהיפך. הקול של מומו ממש לא אמין. ילדים בני עשר לא חושבים ככה, לא מתנהגים ככה, והזיוף זועק לעין. זה כנראה זיוף שנעשה מכוון, משום שעם התקדמות העלילה, וסליחה על הספויילר, מתגלה גילו האמיתי של מומו, יחד עם הסיבה בגינה הוא חשב שהוא צעיר בהרבה ממה שהוא באמת. בהינתן הגיל ה"חדש" הדברים מסתדרים בצורה הרבה יותר טובה לקורא, אבל לא עבור מומו, שנאלץ להתמודד עם חוויות מאוד לא פשוטות.

אמיל אז'אר הוא שם עט נוסף של הסופר היהודי-רוסי-צרפתי רומן גארי, ועל אף שזכה בפרס ספרות הוא מרתק לקריאה. הוא מציג את החיים הפחות פוטוגונים של הרובעים הפחות יוקרתיים של פריס.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על כל החיים לפניו [מחודש]