ביקורת ספרותית על כל החיים לפניו [מחודש] מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר מעולה

---

בשנים האחרונות חזרתי לקרוא כמה וכמה ספרים אשר כבר קראתי בעבר הרחוק ואותם זכרתי לטובה. תמיד מעניין אותי לראות מה השתנה במהלך הזמן והאם גם הפעם אחרי לא מעט שנים, אתרשם מהם באותו אופן.

את כל החיים לפניו קראתי לראשונה לפני כמה עשרות שנים עת הייתי בגיל צבא. זכור לי כי אהבתי מאוד את הספר, אך נראה לי עתה, נהניתי ממנו אפילו יותר. כל הנושאים בהם דן הספר, נותרו רלוונטים כשהיו והרי אין לה ליצירה מכל סוג שהוא, מבחן חשוב יותר בו עליה לעמוד מאשר מבחן הזמן.

גיבורי העלילה הם חלכאי ונדכאי החברה בפריס של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. עיר האורות כ-10 או 15 שנה לאחר השחרור מהכובש הגרמני על בעיותיה החברתיות והכלכליות ויש משהו בעלילה אשר הזכיר לי "זרוק ודפוק בפריס ובלונדון" של אורוול, למרות שאצל אורוול התקופה היא שונה.

זהו סיפורו של מומו, ילד ערבי מוסלמי ובנה של זונה אשר מסרה אותו לרוזה היהודיה וניצולת השואה כדי שיגדל אצלה, כי הרי חל איסור על הזונות לגדל את ילדיהן בעצמן. מומו כמובן אינו גדל לבד אצל רוזה אלא עם עוד כמה ילדים מאותו רקע, דבר המאלץ אותו ואת האחרים לפתח מרפקים אשר יעזרו בהמשך החיים לפלס את הדרך.

זהו גם סיפורה של רוזה העוסקת בהישרדות בעצמה ולשם כך היא נזקקת למסמכים מזוייפים לכל מטרה וענין. זהו סיפורה של גברת לולה הטרנסג׳נדרית מיער בולון, אשה שכולה נשמה טובה העוזרת לרוזה בתרומת כספים כדי שתוכל להמשיך ולקיים את המעון, מכיוון שחלק מהזונות כבר הפסיקו לשלוח לרוזה את התשלום החודשי.

יש בסיפור הזה עוד כמה וכמה דמויות טובות כמו אדון ואלומבה, הכושי שבא מקמרון לצרפת כדי לטאטא אותה ואת אדון חמיל שפעם מכר שטיחים והיום הוא משמש למומו מורה נבוכים.

כל הדמויות מתמודדות עם קשיי היום יום של פריס אשר למרות הכתוב על סמל הרפובליקה "חירות שיוויון ואחווה", לא כולם נהנים מהחירות ושיוויון בודאי שאין שם. אחווה יש בשפע וזו אולי נקודת האור בספר: האהבה בין רוזה המזדקנת והולכת לבין מומו, סיפור התלות ההדדית בינהם והמסקנה הבלתי נמנעת לדעתי היא כי רק אהבה תנצח, הם שעושים את הספר הזה לכל כך קסום ונוגע. אי אפשר שלא להמשיך ולחשוב על מומו או על רוזה לאחר תום הספר ובמיוחד נשאר לי המשפט שאומר מומו כי הפעם הראשונה בחייה שרוזה קבלה זר פרחים, היתה כאשר מישהו חשב שהיא כבר הלכה לעולמה ושלח זר להלווייה.

קלאסיקה במיטבה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על כל החיים לפניו [מחודש]