אני אוהבת לרקוד, אבל מעולם לא רקדתי עם ספר. עכשיו זה קרה. תמיד יש פעם ראשונה, גם בגילי המופלג.
רקדנו ריקוד זוגי. הוא עמד מולי, צנום מאד, מניע את מילותיו וסיפורו. אני חוללתי את אשר חולל הוא בנפשי.
לא היה זה ריקוד חושני כמו טנגו, גם לא ריקוד קצבי וסוער כמו רוקנרול ואפילו לא ריקוד איטי, צמוד ומחבק כמו סלואו.
הריקוד היה מאופק. פעמים מעטות תנועותיו התעצמו ועוררו את נפשי להתקרב, להושיט לעברו את ידיי, לאחוז בדף או בשניים שהצליחו לגעת בנשמתי, להרגיש את חומם ולהחזיר להם חיבוק של תודה. לעיתים חשתי שהנה זה מגיע... רקדתי פסיעות ראשונות לעברו, ידיי כבר יוצאות אליו, והוא - לפתע משהו השתנה בו ובחר להרחיק אותי ממנו, אולי נבהל וחשש מהאינטימיות המתקרבת. פעמים אחדות ניסה לתעתע בי בתנועותיו המפותלות, אך אלו היו גמלוניות דיין כדי שלא אאבד את המרכז הפנימי שלי. ברגעים רבים בהם רקדנו יחד היינו מרוחקים זה מזו, מכונסים כל אחד בריקודו הוא. תנועותיו היו קצרות וחסרות הבעה, מבטו לא מצליח לחדור את עיני.
ספר כמעט נוגע, לא נוגע ומעט נוגע, שסגנונו המינימליסטי בעוכריו.
הסופר מנסה להציף נושאים חשובים רבים, אך מרפרף מבעדם ונוגע ברובם רק בקצות אצבעותיו. לכן התקשה לגעת עמוק בלבי.
גם סגירת הסיפור שאמורה היתה להפתיע לא היתה הפתעה גמורה עבורי. לאורך כל הקריאה תהיתי על מהותה של ה"דמות", וייחסתי לה מאפיינים דומים לאלה שהתגלו בסיומו של הספר.
חבל! יש בסיפור יסודות נהדרים ופוטנציאל. לו טופלו בדרך אחרת היה זה אך מועיל.
בכל זאת חסתי עליו מעט ואת השניים וחצי כוכבים שלי עיגלתי לשלושה.