ייאמר לפני הכל- למרות אורכו המונומנטלי (כמעט אלף עמודים), קו המלח הוא ספר קריא למדי: עלילתו רבת הגוונים נעה על פני כמעט מאה שנה, ומדלגת בין רוסיה הצארית, אנגליה הויקטוריאנית, ממלכת איטליה, הודו האימפריאלית, פלשתינה המנדטורית, אירופה ולבנון של שנות ה-80, ואנגליה ולדאק של שנות ה-90. היא מתובלת בנדיבות באקזוטיקה אסייתית קסומה, ובכלל מציגה שחזור היסטורי מרשים ששמעוני מפליא ליצור בריאליזם הלירי שלו. המנוע העלילתי המרכזי הוא תעלומת עבר משפחתית שסופה לא נודע. האנטי-גיבור הישראלי, אמנון (יוצא חלציו המובהק של גולדמן מ'זכרון דברים') המתמודד עם משבר אמצע החיים, יוצא באיחור מה למסע תרמילאי כדי לדלות את הפרטים האבודים של התעלומה, ואולי סוף סוף להבין את פשר הגֵן המשפחתי המקולל שהוא נושא. מבחינה תמאטית, 'קו המלח' עוסק בעיקר בקשר בין הורים לילדיהם וביתמות, וכן באשמה ובתשוקה להיעלמות ואבדן. שלא במקרה, מרחפת מעליו רוחו של הבודהיזם, שבחשיפתו לאירופה במאה ה-19, נתפס כתורה פסימיסטית שעוסקת בהכחדת העצמי.
מעל כל הישג אחר, מרשימה בספרו עב הכרס של שמעוני הקומפוזיציה. דרך הסיפר שלו הולכת קדימה ואחורה בזמן, וכמו בספירלה חושפת בכל סיבוב פרטים חדשים, שמצטרפים למבנה ענק. וכמה מהודק המבנה הזה! בלי ליצור ספוילרים משמעותיים, ארמוז למי שכבר קרא/ה על הדמיון העז בין הנטישות שמבצעים פוליאקוב ואמנון עם עלות השחר, ובין מאשה (מרים) ונעמי המנסות לשדל את בני זוגן ללא הועיל, ובין דיאן ומרים החולות והמרירות שמרחיקות ומצמיתות את בניהן, בין הנטישות שששת הילדים- סשה, צ'רלי, הילד טנזין, הילד נחמן, אמנון הצעיר ועלי חווים, בין הנזיר הבודהיסטי לפוליאקוב שפוצעים את עיניהם כאדיפוס, בין המבט המיואש של עדה ושל נעמי על השושלת המקולקלת הזו, בין סצנת האלבום של פוליאקוב ומרים לסצנת האלבום של אמנון ואנגלה, בין ההתעוררות המסוייטת לפנות בוקר של מקנזי ליד דיאן ושל אמנון ליד אנגלה, בין אותו קו המלח המיתי לבין קו החוף של צידון, בין העורבים הרוסים, הלדאקים והלבנונים, בין העפיפון בנווה המדבר שרואה פוליאקוב והעפיפון בדלהי שרואה אמנון, בין התוכי הנעלם דיפאנקר לסשה, שפורשים כנף ונעלמים (וגם לאודי ש"כמעט" עשה זאת), ועל היותו של פוליאקוב לסשה כמו אמנון לאודי, ועל הכומר הלדאקי האלמן ובנו שמהווים אולי דגם מוצלח של מה שאד מקנזי ונחמן לא יכלו להיות עבור צ'רלי ואמנון. כמעט כל דמות משקפת במעשיה ובגורלה דמויות מקבילות לה ממקום אחר ומתקופה אחרת, במין ראי בתוך ראי. הקלאוסטרופוביה הזו, ההיכלאות בתוך גורל שאין ממנו מוצא, מייצגת את הווייתו הפנימית המתמשכת של אמנון, ומהווה דוגמה יוצאת דופן למיומנותו המרשימה של סופר בקישור בין צורה לתוכן.
יחד עם זאת, מספר דברים הפריעו לי ברומן. חלקים נרחבים מהעלילה ספוגים באכזריות ובטון שנראים כמעט סדיסטיים. הדמויות שטופות בחמישים גוונים של יאוש, השפלה, שנאה עצמית, מרירות ונקמנות. זה אולי עניין של טעם- עבורי זו היתה מנה גדושה יותר מדי, שייתכן שמיתונה היה גורם לאיזון מבורך בטון הכללי. יתרה מזאת, הסרקאזם המריר של הדמויות נשמע לאזניי ישראלי מאד; אני בספק אם צרפתים או הודים או אנגלים חושבים ומתבטאים כך. חלק מן הדמויות הראשיות נותר כמעט ללא שינוי לאורך הספר: פוליאקוב נותר אותו ציניקן ניהיליסטי ומיואש שהכרנו מהשיחה הבלתי נשכחת עם סשה בפרק הפתיחה האדיר. מקנזי נותר אותו גבר מקורנן פגוע וחדור תאוות נקמה. מבחינה זו, הדמות המעניינת ביותר היא אולי דווקא סשה, אותו ילד עזוב ומוזנח שרגליו היחפות בתוך העפר והסחי, והוא מתעקש להצמיח כנפי מלאך.
אני לא יכול להתאפק מלהעיר גם על תחושה קלה של הומופוביה (גם אם מקומה שולי) שעולה מכמה עמודים: השָליש "בכלל לא נראה לי שהוא מתעניין בנשים" ג'יילס שעובד עבור הנציב הבריטי בלֶה ומחקה את הליכתו של הלורד קרזון; הנער המשרת המפתה עם החיוך החנף בעל "שפתי הכושי" המשדל את פוליאקוב "בשרבוב שפתיו העבות"; הנפח הלדאקי שמראה לילד את שריריו "פה וגם פה וגם פה" וגובה ממנו תשלום עבור עבודתו "בשווה כסף". מובן שתיאור דמויות ברוח מסויימת היא דרך בידי הסופר להעביר באופן עקיף ויעיל את הלך הרוח שאופף את גיבוריו בזמנם, והלך רוח זה לא חייב ואף לא יכול להיענות לכללי תקינות פוליטית בת זמננו, אם הוא שואף להיות אותנטי. יחד עם זאת, איש לא כפה על הסופר להכניס דמויות משניות כאלה לספרו מלכתחילה, ולכן בחירתו להכניסן בכל זאת ולהציגן אך ורק בדרך דוחה ונלעגת, מעוררת אי נוחות.
ואם באנאכרוניזם עסקינן, נראה לי שמעורכי הספר חמקו כמה אנאכרוניזמים שהשתרבבו פנימה: בעלילה שמתרחשת בשנת 1994 בישראל לא יכולים להופיע איקאה (בארץ משנת 2001), וערוצי הטלויזיה מצו (בארץ משנת 1999) ואגו (בארץ משנת 2002). מלבד זאת, הזונה הגרמניה שפולטת "שייסה" בהמבורג באמצע הספר, נזכרת בסופו כזונה בברלין דווקא. ועם זאת, בביקורת שנכתבה על הספר ב'טיים אאוט' מזכיר מוטי פוגל "חולצה עם דמותו של בארט סימפסון בתאור מאורע המתרחש באמצע שנות ה-80", וטוען כי זו אינה טעות אלא מחווה מכוונת למעשה הרמייה הארכיאולוגי התופס חלק מרכזי בסיפור. מעניין, אם זה באמת כך, אז ההשתלה של המהתלה הזו בתוך רומן ריאליסטי "מסורתי" (שתואר ע"י מבקרים כממשיך דרכה של ספרות המאה ה-19) היא רעיון מבריק.
כך או כך, אלה בסופו של דבר קטנות. זה ספר נפלא, מרשים ונוגע עמוק.