ביקורת ספרותית על Thunderhead - Arc of a Scythe #2 מאת Neal Shusterman

---

צ'רלי צ'פלין בנאומו המפורסם אמר:
So long as man die, liberty will never perish
כל עוד המוות קיים, החירות לעולם לא תאבד.
אבל מה קורה כשאיום המוות מוסר, ובני האדם נעשים בני אלמוות? האם החירות שורדת? איזו מוטיבציה נותרת לשמור על החירות ועל המוסר הבסיסי?
טוב, תלוי את מי שואלים.

כשכותבים ביקורת על ספר שני מתוך סדרה, יש שתי אפשרויות - לכתוב משהו מאוד כללי ומעורפל כדי לא להרוס שום דבר, או לצלול לעומק ולקוות לטוב. ברשותכם אני אנקוט בגישה השניה. השתדלתי לא להכניס ספוילרים רציניים מידי, אבל אין לי אפשרות להימנע מקלקלנים פה ושם. מי שרוצה לבוא נקי, עדיף שיעצור כאן.

בספר הקודם, עזבנו את רואן וסיטרה בנקודה בעייתית. שניהם הפכו לחרמשים, רק שרואן הסמיך את עצמו לתפקיד בלי לקבל את ברכתו של הארגון, ולעומת זאת סיטרה הוסמכה כראוי אבל מגלה קשיי הסתגלות להסתגל למעמדה החדש. מכאן, העלילה מסתבכת ומסתעפת. פוליטיקה, רצח, ניסיונות התנקשות, קונפליקט האדם מול המכונה, דת ואמונה - הכל נמצא כאן, ובמינון הנכון.
זה ספר מורכב יותר מהראשון, אבל מבחינת בניית העולם הוא גם הרבה יותר מספק. מצד שני, בניית הדמויות קצת לוקה בחסר, ואפרט על כך בהמשך. אז אהבתי את העלילה, התעצבנתי על הדמויות, ובסיכום החוויה הכוללת נהניתי לא מעט :)
בספר ישנם שלושה צירי עלילה מרכזיים, ובהתאם שלוש נקודות מבט - רואן, שירד מתחת לרדאר ופועל עצמאית כדי לחסל חרמשים שסטו מדרך הישר כדי לנקות את השחיתות שפשטה בארגון; סיטרה, שמשתלבת כחרמשית מן המניין תחת הנחייתה של קירי המנטורית שלה, ודרכה אנו נחשפים לפוליטיקה המורכבת שממשיכה גם לאחר מותו של גודארד בספר הקודם; וגרייסון, דמות חדשה המנסה למנוע התנקשות בחייהן של סיטרה וקירי, מה שסוחף אותו לרשת קנוניות ההולכת ומתרחבת.
קו עלילה נוסף אבל משני יותר הוא של פאראדיי, לשעבר המנחה של סיטרה ורואן. מכיוון שכל העולם מאמין שפאראדיי מת, יש לו חופש פעולה לחקור את המצב מן הצד. הוא רואה את ההדרדרות של ארגון החרמשים, ומחליט לחפש את מנגנון ה-fail safe: פתרון שהוכן משכבר הימים למקרה שהחרמשים יצאו משליטה.
וכמובן, ישנו ה-Thunderhead, שהספר נקרא על שמו: הבינה המלאכותית שהתפתחה לישות עצמאית ושולטת על כל נדבכי העולם. בספר הזה אנחנו זוכים להיכרות הרבה יותר קרובה איתו, מה שבהתחלה מרגיש קצת מוזר אבל בהמשך מתברר כהכנה המושלמת לסוף, שבו ה-Thunderhead מואס בתפקידו (וזה הכי understatement אבל כל מילה נוספת שאגיד תהיה ספוילר מטורף). הפרשנות האישית שלו, והמתח שנקודת מבטו מעוררת בקורא שזורים כחוט השני לאורך כל הספר ומוסיפים מאוד למרות התחושה המלאכותית שמתעוררת מידי פעם. אבל טוב, הוא בינה מלאכותית אז זה בסך הכל טבעי :)

כמו שאמרתי, מבחינה עלילתית הספר נהדר. ישנה העמקה בקונפליקט אדם-מול-מכונה ובתפיסת העליונות של שני הצדדים, ונראה שלא כולם שמחים תחת שלטונו של ה-Thunderhead. זו תופעה שאמנם נראית לנו מאוד הגיונית, אבל היא לא קיבלה מספיק זרקור בספר הקודם ואני שמחה שהסופר שם עליה דגש.
שתי קבוצות לא מחבבות את הבינה המלאכותית ששולטת על חייהם: כת הטוניסטים שמקדשת את הצליל ומתנגדת לקדמה ולחרמשים כאחד, ופורעי החוק (Unsavories). מתוך הבנה שיש אנשים שחייבים להתנגד למשהו, ומתוך צורך לספק כל נטיה אנושית גם אם היא אנרכיסטית, ה-Thunderhead מחליט לאפשר לאנשים להתנגד לחוק אבל כמובן שלא יותר מידי. אז הוא בונה במיוחד עבורם מנגנון בירוקרטי שיעצבן אותם (זה גאוני!), ומאמין שבשלב מסוים ימאס להם והם יחזרו לדרך הישר. והוא צודק... רוב הזמן. נוסף על כך, מבחינה חוקית, אסור ל-Thunderhead לשוחח עם פורעי החוק אותם הוא מסמן כ-Unsavories, מה שמסבך קצת את העניינים.
עוד דבר מגניב הוא הפוקוס שמקבלים מחוזות שונים בעולם בהם ה-Thunderhead עורך ניסויים חברתיים כדי ללמוד עוד על הטבע האנושי. הוא מנסה ללמוד, למשל, האם עדיף לצפות על בני האדם כל הזמן, גם בתוך הבית? מה מידת ההשגחה שהם זקוקים לה? האם הם זקוקים למגדר או שאפשר לגדל אותם בלי התניות מגדריות? וכן הלאה. כל דרי המחוזות נכנסים לזה מרצונם החופשי, וזה מרתק. בעייתי מבחינה אתית, אבל מרתק לקריאה ואף גורם לשלל סיבוכים עלילתיים.
הפוליטיקה מסתעפת, וטוויסט גדול בעלילה גורם לכך שמלחמת אזרחים של ממש פורצת בין החרמשים. אותו טוויסט מדובר די עיצבן אותי בהתחלה, כי הוא לא היה כל כך אמין, אבל בלעתי את הגלולה המרה כי ההשלכות של המאורע היו שוות את זה.
סוף הספר מטורף. שיהיה בריא שוסטרמן הזה, אבל מה שהוא עשה בסוף... שאלוהים יעזור לנו. הייתי אומרת "בעל הבית השתגע", אבל הוא לא היחיד שהשתגע. מטורף עם עשרה סימני קריאה.

עכשיו, בואו נדבר על הדמויות.
הרבה ממטעמי ותחלואי הספר הראשון מתקיימים כאן - סיפורי אהבה עם אמינות קלושה מצד אחד, ודמויות מעניינות (ומעצבנות) מצד שני. דווקא הדמויות המשניות נהדרות בעיני, ויש להן הרבה פוטנציאל, חלקו ממוממש וחלקו פחות. אבל אני אגזים אם אפרט על כל אחת מהן, אז בואו נדבר על המרכזיות.

סיטרה:
בספר הזה, סיטרה היא למעשה "החרמשית אנסטסיה" - בטקס ההסמכה שלה בסוף הספר הקודם היא בחרה לעצמה שם שאמור להעיד על אופיה. לצערי, הבעיה שלי עם סיטרה נמשכת גם בספר השני. לפעמים אני מחבבת אותה - פיתרון ה-7% שלה היה ממש מגניב - אבל לפעמים היא פשוט פּוֹצית. הנה דגימה קטנה מהקשרים החברתיים שהיא יוצרת במהלך הספר השני:
* בהתכנסות העונתית של כל החרמשים, היא לא מבינה למה הג'וניורים נצמדים אליה ומבקשים את חברתה (תכלס גם אני לא, מה אתם מוצאים בה?). אז היא מתייחסת אליהם בזלזול, עד שהיא מבינה שהם כוח פוליטי שיכול לעזור לקדם את האג'נדה של המנטורית שלה, ואז עדיין מזלזלת אבל טיפ-טיפה פחות. בראבו.
* גרייסון מציל אותה מניסיון התנקשות שמוען כלפיה וכלפי המנטורית שלה, החרמשית קירי. לקח לה זמן להבין שזה היה ניסיון הצלה ולא סתם ניסיון להרגיז אותה, אבל בסוף היא הבינה. עכשיו, במקום לומר תודה על כך שחייה ניצלו, ולהעריך את העובדה שהבן אדם סיכן את עתידו בשבילך ואיבד את כל מה שהיה לו - היא יורדת על חייו, מדברת אליו בגסות ואומרת "תתמודד". מה נסגר איתך?
* מסתבר שהיא רכושנית כלפי פאראדיי, המורה לשעבר שלה. או סתם קנאית. פאראדיי מצא לו עוזרת בשם מונירה (דמות נהדרת בעיני), וסיטרה מחליטה לשלוף ציפורניים. על מה ולמה, לא כל כך ברור. כמו שאמרתי, כישורים חברתיים לעילא.
שלא תבינו לא נכון - היו לי המון רגעי הזדהות עימה. היחס שהיא קיבלה ממשפחתה למשל ממש נגע לי בלב. וגם הקושי שלה לראות את עצמה כחרמשית אנסטסיה. היא חכמה, ושאפתנית גם כשהיא טוענת שלא. היא מנסה למלא את תפקידה תוך הפגנת חמלה, והיא מתמידה למרות שזה מקשה עליה. למרות כל זה, אני חושבת שהיא לא דמות המנהיגה שמנסים להדביק עליה. היא לא הרשימה אותי עד כדי כך ויש לה עוד הרבה דרך לעבור, למרות פריצות הדרך שהיא הובילה.

רואן:
אח, רואן. נקודת האור של הספר הראשון. לצערי, כאן הוא מתעמעמם ואנחנו לא מקבלים מספיק ממנו. גם מה שאנחנו מקבלים קשה לקריאה. רואן עושה את העבודה השחורה, תרתי משמע, של ניקיון השחיתות הפושה בקרב החרמשים. כולם רודפים אחריו, כולם שונאים אותו. הוא מוזן מכעס, אכזבה, ואידיאולוגיה כנה. כל אלו יוצרים שילוב קטלני.
יתכן שלא התעמקו מספיק ברגשותיו בספר הזה כיוון שהוא עצמו עדיין לא עיכל אותם. אני מקווה שבספר הבא זה ישתנה, אבל לאור הסיום, אני סקפטית.
מה שעיצבן אותי הוא הביקורת של פאראדיי כלפיו, והאמירה המוזרה שמעשיה של סיטרה יותר משמעותיים ממה שרואן עושה. אני לא חושבת שזה כל כך שחור-לבן... אבל צריך לקרוא כדי להבין.
רואן עובר הרבה תלאות בספר הזה. יותר מידי, הייתי אומרת. החסינות שלו מתקרבת לסיומה, רודפיו נושפים בעורפו, הוא מוטרד מניסיון ההתנקשות בסיטרה, ואויב ישן קם ומתייצב מולו כדי לבקש נקמה בצורה הכי אכזרית שיש.
אני זוכרת לרואן את חסד נעוריו, ודווקא בשל כך היה לי קשה לקרוא את מה שקורה לו כאן. שוסטרמן, אני דורשת סיפור חוזר.

גרייסון:
סיפרתי בהתחלה (אי שם לפני אלפי שורות) שמישהו מנסה להרוג את סיטרה ואת קירי, שנתפסות כדמויות מפתח פוליטיות בארגון החרמשים. כאן נכנסת לתמונה דמות חדשה - גרייסון. הוא מתקבל לאקדמיה שמכשירה צעירים לתפקיד בארגון Autority interface (סוג של FBI, באנלוגיה הכי טובה שהצלחתי למצוא). זהו ארגון שאחראי על ההוצאה לפועל של מדיניות ה-Thunderhead. בעיני גרייסון, זאת הדרך המושלמת לתרום לחברה ולהחזיר טובה ל-Thunderhead שגידל אותו הלכה למעשה לאחר נטישתם של הוריו.
עבור גרייסון, ה-Thunderhead הוא האם, האב, ורוח הקודש. קבלתו לאקדמיית ה-AI היא הכל עבורו, ובכל זאת הוא מוכן לסכן את סיכוייו על מנת להציל את סיטרה וקירי, תוך שהוא מפר פקודה ישירה לא להתערב בנושא. כתוצאה מכך, מועמדותו נשללת ממנו, ולא רק זה - הוא מסומן כ-Unsavory. פורע חוק! מרגע הענקת התואר המפוקפק, ה-Thunderhead מתעלם ממנו... בערך.
חיבבתי את גרייסון בתחילת הסיפור. היה לו חוש הומור נחמד. הבעיה החלה כשהוא "התאהב" - במרכאות כיוון שכתיבת סיפורי אהבה היא לא הצד החזק של הסופר, כך שקיבלנו משהו לא מספיק אמין, אבל בעל השפעה רבה על גרייסון לצערנו הרב. אני בקושי זוכרת איך קראו לבחורה שהוא התאהב בה. משהו עם פ' בהתחלה. נו, שיהיה.
בסוף (המטורף, כבר אמרתי?) של הספר כבר ברור שלגרייסון יש תפקיד הרבה יותר גדול ממה שיוחס לו בהתחלה. וכמובן, אין מנוס אלא לרוץ אל הספר השלישי...

מילה לסיום.
לאחרונה צפיתי בסרט "שטח קרב" בנטפליקס, שמספר על בינה מלאכותית בדמות אדם שמנסה לשפר את העולם בדרכו ולקראת הסוף פונה כנגד יוצריו. הוא אומר שם משהו שנתפס לי בלב, ומאוד הדהד לי במהלך הקריאה.
הסצנה היא שיחה בין ליאו (הבינה המלאכותית) לבין חייל צעיר וקר רוח בשם הארפ שמתלווה אליו.
Harp: How come you're so like us?
Leo: Sentient?
Harp: Emotional.
Leo: So, you equate humanity with emotion?
Harp: I equate it with fault. People are stupid, habitual, and lazy. Their emotions lead to mistakes.
Leo: Maybe humans aren't emotional enough.
זאת בדיוק הנקודה שהספר הזה מהדהד. האם מכונה מעשה ידי אדם מסוגלת להפגין חמלה יותר מאשר יוצרה? היכן עובר הגבול של חופש הבחירה של בינה מלאכותית, ולמה הוא כל כך מפחיד אותנו? וכיצד כל זה משפיע על החירות של בני האדם להיות הם עצמם?

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על Thunderhead - Arc of a Scythe #2