את הספר הזה קראתי בשקיקה, למרות שהוא לא חף ממגרעות. הרעיון בבסיסו מרתק, והוא הציף בי מחשבות, רעיונות ותהיות. ויותר מכך, העלילה סוחפת, ונהניתי באופן מוגזם מבניית הדמויות, שבעיני הייתה נפלאה.
אבל נתחיל מההתחלה.
הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה, ונכון להיום הוא היחיד שתורגם לעברית (בשם "חרמש"). שמעתי שהתרגום לעברית לא רע, אבל הסיבה שבחרתי בגרסה האנגלית היא כדי שאוכל לעבור מיד לבא בתור בסדרה - הייתה לי הרגשה שאהנה מהראשון עד כדי כך שלא תהיה לי סבלנות לחכות לתרגומים של השאר, לכן העדפתי מלכתחילה לקרוא את המקור. בדיעבד החלטה נבונה, כי כשסיימתי את Scythe אכן רצתי לחנות לקנות את השניים הנוספים (לפני הסגר! הידד!).
יש לי המון מחשבות על הספר, אז תסלחו לי מראש על האריכות.
ראשית, העלילה.
זה סיפור על עולם אוטופי, לפחות למראית עין. האנושות ניצחה את מלאך המוות. מחלות, תאונות, או סתם הזדקנות, כבר לא נמצאים בלקסיקון. כל פציעה ניתנת לריפוי, ואנשים חיים מעל מאה ואף מאתיים שנה, ויכולים "להצעיר" את גופם כרצונם (לא לרמה של תינוק, אבל כן לגיל צעיר), כמעט בלי תופעות לוואי.
מי שמשגיח על כל זה הוא ה-Thunderhead, ישות מבוססת בינה מלאכותית שהיא למעשה התפתחות של ה-Cloud שאנחנו מכירים כיום שמאחסן את הידע האנושי. ה-Thunderhead ממשיך לאחסן את הידע, אבל כעת הוא גם מסוגל ללמוד ממנו, וברגע שהוא קיבל מודעות, הקידמה מאיצה בצורה אקספוננציאלית.
ה-Thunderhead מפקח על כל תחומי החיים, ולמעשה מחליף את האלים של העידן שלנו, עידן התמותה. ילדים שנזנחים נלקחים תחת חסותו. הוא דואג לכסף, לתעסוקה, מייעץ כשצריך ומהווה מעין אב ואם לכל האנושות.
רק על דבר אחד ה-Thunderhead לא יכול לשלוט, והוא המוות.
בעידן שבו אין מוות טבעי ולכל אדם יש לפחות שלוש משפחות ועשרות ילדים, הבעיה הגדולה (ופחות או יותר היחידה) שניצבת מול האנושות היא האפשרות של פיצוץ אוכלוסין. אנשים צריכים למות, וזה אומר שמישהו צריך להרוג.
ה-Thunderhead החליט להקצות קבוצת אנשים, "חרמשים", שתפקידם יהיה למנוע פיצוץ אוכלוסין. הם הורגים, אבל מקבלים את ברכתה של החברה, כיוון שכולם מבינים עד כמה התפקיד הזה חשוב לשמירה על המציאות בה הם חיים. לחרמשים יש חוקים משלהם, סטנדרטים לעמוד בהם (מכסה שנתית, למשל), והם זוכים ליחס שה"סלבריטראים" של היום יכולים רק לחלום עליו - אנשים נופלים לרגליהם, תרתי משמע. החרמש צריך לבחור את השיטה בה הוא הורג, וגם את מי להרוג. יש ביכולתו להעניק חסינות של שנה לאנשים מסוימים. אפשר להבין את האמביוולנטיות ביחס של האוכלוסיה כלפיהם - הם יראים אותם ומתרחקים מהם, כיוון שחרמש יכול להחליט בין רגע שעכשיו העת להרוג, ומצד שני מתחנפים אליהם כדי לזכות, אולי, בחסינות.
עקב הרגישות הגדולה של התפקיד, ומידת החמלה שהוא דורש, בדרך כלל נבחרים אנשים בעלי מוסר גבוה, מצפון חזק, יושרה פנימית, וחמלה. תחשבו מה שחיתות בארגון כזה יכולה לגרום. רק המחשבה מעוררת צמרמורת. ובספר הזה, היא לא רק מחשבה.
נער ונערה - רואן וסיטרה - נבחרים על ידי חרמש להיות לו לשוליה. הם עוברים הכשרה של שנה, ובמסגרת ההתמחות קורה משהו שמשנה את כל התמונה. שחיתות נחשפת בקרב החרמשים, הרוחות מתלהטות, המצפון בוגד, ובתור קוראת, נעשה קשה למצמץ.
לא אפרט את כל מה שחשבתי עליו, כי באופן טבעי הספר מעלה עשרות שאלות. אבל כן אנסה להקיף כמה נקודות, כי אני צריכה להוציא את זה איכשהו.
קודם כל, אנשים עשויים לטעות ולחשוב שהבעיה היחידה בעולם כזה היא אכן פיצוץ האוכלוסין, כיוון שכל השאר כביכול בא על סיפוקו. אבל הסופר לא נופל למלכודת הזאת - הוא מספר גם על שעמום, על חוסר תחושת משמעות, על זה שתשוקה, אפילו במוזיקה, כבר בקושי קיימת. אנשים קופצים מגגות כי אין לזה שום השלכה, הם הרי לא עומדים למות. דברים שבעבר הניעו את בני האדם ליצור, רגשות כמו כאב ופחד, כבר לא קיימים, ולכן היצירות נעשות פחות מרגשות, פחות נוגעות. וזה כואב לקרוא על זה. איך מתמודדים עם הפרות סדר שהן סתם לשם ההפרעה, רק כדי לחוש משהו? ובעיקר, האם גן עדן הוא באמת גן עדן?
הוא מדבר גם על דת. לוקח זמן, אמנם, עד שהסופר חושף את כל הקלפים, ובהתחלה חשבתי שהוא עומד להתעלם מעניין האמונה, אבל הוא מתייחס גם לזה. לא אפרט יותר מידי, רק אציין שישנה כת שמתנגדת ל"שלטון" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) של ה-Thunderhead, אבל אף אחד לא לוקח אותם ברצינות. להפך, מגחיכים אותם, צוחקים עליהם. אבל לאורך הספר יש תחושה שעומדת להיות להם משמעות גדולה יותר בהמשך.
כמו שציינתי, לכל חרמש יש שיטה משלו להרוג, או לבחור את מושא ההרג. ישנם כאלה שחושבים שעדיף לעשות זאת ללא אזהרה מראש, כדי לחסוך צער. ישנם כאלה שבוחרים רנדומלית. לא אפרט יותר כדי למנוע ספוילרים, רק אומר שלדעתי השיטה של פאראדיי - המנטור של סיטרה ורואן - מראה על חמלה אמיתית, והיא גם בעיניי היחידה שעוזרת לשמור על השפיות של החרמש עצמו.
מה שהיה מרתק בעיני (בין השאר) הוא העובדה שהחרמש למעשה מקבל רישיון מהחברה להרוג, בניגוד לרוצח, ונתפס כנותן שירות. כגיבור, אפילו, כפי שהיום מתייחסים לחיילים. זה מאוד מעורר מחשבה. במהלך הספר ישנו דיון על ההבדל בין רוצח לבין חרמש, ועל הנחיצות של ההבדל הזה. האם לחרמש מותר ליהנות ממה שהוא עושה? תחשבו על זה.
למרות שהסופר הראה מחשבה רבה בבניית העולם, יש כמה דברים שקצת לקו בחסר לטעמי:
קודם כל, העובדה שהאוכלוסיה עדיין מפחדת מהמוות, חוששת מבואו של החרמש. יש היום תרבויות (לא מערביות), שרואות את המוות כאספקט משלים של החיים, ולא חוששות ממנו. ציפיתי שתרבות דומה תתפתח בעולם שבו אפשר לחיות חיים מלאים ולמצות אותם עד תום, כך שהפחד מהמוות לא יהיה מובהק כל כך, ולא תתפתח כזו יראת קודש סביבו. אבל הסופר לא בחר בזה, ואני תוהה אם זה נעשה מתוך ראיית העולם המערבית שלו, או מתוך בחירה מושכלת.
דבר נוסף שהפריע לי הוא שהסופר טוען שה-Thunderhead פיתח מודעות בסביבות 2040 אם אני לא טועה. קטונתי, אבל מהיכרותי הקטנה עם עולם למידת המכונה, אנחנו עוד רחוקים משם, אז הבחירה ב-2040 הייתה לי תמוהה. אבל זה פרט שולי שמצוין רק פעם אחת בספר, אז אפשר בקלות לשכוח ממנו או להאשים את הראיה שלי ולטעון שזה בעצם 2400.
עוד דבר שחשוב לי לציין - בין פרק לפרק משובצים קטעי יומן של חרמשים מן העבר וההווה. הם מאוד מוסיפים לבניית העולם וגם לבניית המתח לקראת הפרק הבא. מה שכן, בקטעי היומן של החרמשים הבוגרים יותר יש לפעמים תחושה קצת מלאכותית, כאילו הסופר מנסה להסביר לנו מה ההבדלים בין העולם שלנו לעולם החדש (קצת Show, dont tell). אבל בהתחשב בקצב שבו גמעתי את הספר, זה ממש לא הפחית מההנאה.
ועכשיו, בואו נדבר קצת על הדמויות, כדי שחלילה לא תקבלו את ההרגשה שכל הספר הוא חתיכת פילוסופיה עם כריכה צבעונית. כן, יש עלילה, והיא מפותלת ומותחת ומרתקת ביותר.
הדמויות בספר אמינות באופן מדהים. הרגשתי שהסופר הסתובב עם מספריים, גזר אנשים מהחיים האמיתיים והדביק אותם בספר, על כל יופיים וכיעורם.
הראשונה, סיטרה (שלפעמים קראתי לה ציטרה, אל תשאלו למה). נערה עם פה גדול, קצת פזיזה, לא חוששת לשאול שאלות ולומר מה דעתה. נוסף על כך, היא תחרותית מאוד. לפני שנבחרה להתמחות כחרמשית (?), היא הייתה ככל הנראה תלמידה מצטיינת עם עתיד פתוח לפניה, כי היא לא יודעת מה זה לא להצטיין. מצד שני, ותסלחו לי, לא כל כך ברור לי למה סיטרה נבחרה להתמחות - פאראדיי בחר בה על סמך אירוע מסוים, אבל בעיני אין מה להשוות בין מה שהיא עשתה לבין מה שרואן עשה כלפי אדם זר לגמרי, והאופן שבו רואן סבל מההשלכות לעומת סיטרה שהמשיכה בחייה. כך שהיחס שלי כלפיה היה חצוי - חיבבתי אותה, והיא הפגינה חוכמה פעמים רבות, אבל לא ראיתי בה משהו מיוחד באופן מופגן.
רואן, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. הוא לא חכם במובן שבו חוכמה נמדדת בבית הספר; הוא נבון. הוא יודע להסיק דבר מתוך דבר, ובעל יכולת התבוננות לפרטים הקטנים. הוא נבחר כיוון שהראה מוסריות יוצאת דופן, שעלתה לו בהרבה. אהבתי אותו יותר מידי. בהתחלה היה זה האופן שבו נאלץ להילחם בנטיה שלו לבינוניות, להסתתרות מאחורי אנונימיות, ששבה אותי. ואחר כך, המלחמה שלו כנגד מצפונו וההשלכות של מעשיו שברה את ליבי. לפעמים בכיתי סתם כך, כי כאב לי עליו ועל מה שהוא נאלץ לעבור. הוא שותק לא מעט (לפעמים על כל שלושה משפטים של סיטרה יש בערך אחד שלו), אבל מה שקורה אצלו מאחורי הקלעים מרתק.
ישנן כמובן דמויות נוספות מלבד סיטרה ורואן, אבל אין לי באמת דרך לספר עליהן מבלי לקלקל, ונראה לי שהארכתי בדברים מספיק :)
שורה תחתונה - ממליצה בחום רב. האנגלית לא קשה, אם כי אני מודה שנחשפתי ללא מעט מילים חדשות. בהנחה והגרסה העברית טובה כמו שאומרים, כל מה שנשאר לכם זה לבחור שפה ולהשיג עותק כמה שיותר מהר :)
