הסופר דייב פאטרסון מכניס אותנו בכתיבה ישירה, בועטת, וכזו שאתה נתפס בה בדיוק כמו כדור שזורקים לך הישר לתוך כף היד. ללא ספק קסמו של הספר הזה ברובו נובע מהכתיבה.
פאטרסון לדעתי כתב ספר המשתייך לסוגת YA, אבל קהל ה- Y יבין אותו על דקויותיו הרבה שנים אחר כך, ויש בו הרבה יותר ממה שנראה.
הספר מספר את סיפורה של משפחה מוורמונט. הורים ושני בנים בגיל ההתבגרות, החיים בעיירה נידחת ומוכת עוני. אבל זו לא התחתית. התחתית היא שכונת הקרוואנים בה גרו קודם, והפחד הקבוע מהמחשבה לחזור לשם. המספר הוא הבן הצעיר בן השתים -עשרה, בעוד אחיו מבוגר ממנו בשלוש שנים. לכל אורך הסיפור בני המשפחה נותרים חסרי שמות, דבר שלמרבה הפלא לא ממש מפריע, כי פאטרסון יצר הרבה נקודות חיבור אינטימיות עם המשפחה הזו, דבר המחפה על העדר השמות.
הסיפור מתרחש בקיץ אחד בו הכל לוקה בחוסר ודאות, ונראה כי כל מה שאמור להיות יציב ונטוע בקרקע יציבה בחיי כל משפחה- פה הוא תלוי ונאחז בחוטים רופפים. האם דועכת מול עיני הילדים בעודה מתמודדת עם מחלה קשה. האב מתמודד עם סכנת פיטורים ממקום עבודתו, ושני האחים אשר נמצאים בגיל הזה שהוא אזור הדמדומים שבין לבין. כבר לא ילדות, אך עדיין לא ממש בגרות. הגיל הזה בו אתה נמצא על פתחו של משהו. ואם ברגיל זהו גיל בעייתי, גיל בו אתה בועט בכל מה שאתה מכיר, ומנסה ליצור לך עולם משלך ועל פי טעמך- הרי שהוא קשה פי כמה וכמה כשאתה גדל במשפחה קתולית אדוקה ומחמירה.
והאחים מגלים בקיץ הזה הרבה דברים: מוזיקה - שהיא לא מוזיקה נוצרית כנסייתית, שזו המוזיקה היחידה שמותר להם להאזין לה. הם מגלים את בנות המין השני, הם מתוודעים לגופם ומגלים מיניות שמסבה להם עונג שלעולם לא יכול להיות מלא, שכן הוא מנוקד בהרבה רגשי אשם. הם מגלים את עולם המבוגרים, אבל עדיין מתוך מעטפת הילדותיות.
אהבתי מאוד את הכתיבה של פאטרסון שמצליח להכניס את הקורא אל תוך המשפחה הזו ולתאר מצבים קשים ללא תיאורים גרפיים מיותרים.
סיפור שובה לב וגם כזה שצובט את הלב, בכל מקרה אחד כזה שנכנס ללב.
אהבתי את שם הספר בעברית שנשאר נאמן לשם המקורי, וממש בסופו של הסיפור מתבהרת הכוונה.
ומילה טובה לאמרי זרטל ( מלך אתה!) האחראי על עטיפת הספר שהיא כל כך מדויקת ונכונה לתוכן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
