ארבעה סיפורים קצרים בספר ביכורים זה. סגנונה הברור של קציר בא כבר כאן לידי ביטוי במלוא תפארתו.
הסיפור הראשון הוא סיפור מקסים של אהבה ראשונה בין שני בני דודים בני 13. הוא מבקר אצלה בקיץ, כל קיץ. אבל הפעם יש חידוש, יש תשוקה וכשמציעים להם לקום בשבת בבוקר ולנסוע מחיפה לטבריה, הם מביעים מיאוס, נשארים לבד ו... נתפסים ע"י קרוב משפחה, שלא הודיעו לו ש"כולם" בטבריה. אלא שקרוב משפחה זה אינו תמים ואף הוא בעל חשקים. קציר אינה חוסכת מילים וידועה בכתיבה הגלויה, יש שיאמרו הבוטה, שלה. אני סבור שמדובר בסיפור מקסים של אהבה ראשונה. לו הייתי קורא רק אותו, די היה בו כדי להמליץ.
הסיפור השני הוא סיפור של כמעט הגשמה של חלום שכלל לא נחלם. המספרת היא מלצרית במלון יוקרה. במלון שוהים במאי סרטים אמריקאי וצוות השחקנים. ההילולה רבה. אבל בקהל כי רב נמצא גם יהושע, המציג עצמו כבמאי סרטי תעודה. הוא מעוניין במלצרית לסרטו. היא, שכלל לא חלמה, מתחילה לחלום. היא שומעת רק על פליני מפיו של יהושע. היתגשם החלום? בסיפור רב תהפוכות מצליחה קציר בפסקאות שגודלן כמה עמודים כהרגלה להציף עולם שלם של חולמים, אך שברם )פתרונם) של החלומות לא תמיד הולך יד ביד עם החלום כפי שנחלם.
אדלג על הסיפור השלישי, באשר לא ברור מהו.
הרביעי הוא כשם הספר, סוגרים את הים. המספרת, מורה צעירה בבית ספר חיפאי, לקחת לעצמה יום מחלה והיא מתכננת לבקר בעיר הגדולה, לאו דווקא לסקס. תמי חברתה שחקנית תיאטרון, שגם מופיעה בפרסומות, גרה בת"א. תמי הבטיחה בחמש להיות בבית. אילנה המורה נוסעת לת"א, מתכננת לבקר בדיזנגוף סנטר החדשני ובסוף לבלות עם תמי. אבל הכל הולך עקום. הזמן לא תוכנן נכון, הקניות לא נכונות, צמא טורדני מציק לה כל הזמן ורק משוגע אחד צועק מחוץ לסנטר כל הזמן שסוגרים את הים. בסוף גם הפגישה עם תמי היתה חמוצה, אבל השיבה לחיפה, המככבת בכל סיפורי קציר, היתה דווקא מתוקה.
קציר בהחלט יודעת לספר סיפור. היא לא נחה לרגע, הטקסט דוהר וכמעט חסר נשימה, מרתק וייחודי לה.

שם הספר הוא שם לא שגרתי ומעניין כי הרי את הים אי אפשר לסגור ! נשמע כמו משפט שהורים יאמרו לילדיהם הקטנטנים שמסרבים לעזוב את הגלים והחול. כי אם יסגרו את הים כנראה שכבר יהיה אפשר ללכת הביתה. הספר מכיל ארבעה סיפורים שכל סיפור הוא פנינה ספרותית ועברית כל כך יפה שהיא ממש מתנגנת בפי הקורא כמו שעוגת טורט המוזכרת בסיפור הראשון ערבה לחיך. נמסתי , ולחשוב שלא קראתי אף פנינה של קציר מילאה אותי רצון לדעת יותר על הסופרת. באחד הסיפורים היה שם משפט גאוני שהדהים אותי בפשטות שבו . "לנשמה אין קמטים" .

עטיפת הספר מסמלת לקורא את כל מה שהספר הוא לא. בעטיפה יש חמש בנות שנראות דומות מאוד כמו סרט נע, אין הרבה שוני בין הבנות. כולן נראות אותו דבר. הספר הוא היפוך גמור, הוא תיבת הפתעות אחת גדולה. ארבעת הסיפורים של קציר הם דלת פתוחה של כל מה שלא הולך בתלם. כמו מסע בין דמויות, תחפושות, שפות וגילאים שנעים על פני החיים בכל הגילאים בזרימה מופלאה. משהו מוזר שחשתי לאורך כל הספר. הרגשתי שהכתיבה כל כך מדויקת שאני ממש הרכבתי אותם בסט על במה או בהקרנה מיוחדת בראש. קולנוע שלם התנגן לי אל מול המילים.
אם יש פלירטוט עם הקורא, אם יש התערטלות בוטה וגסה אך קולעת , אם יש שפה פינוקית כזו כמו שיש בין גבר לאישה לפעמים. כל זה יש בספר עם דמויות מאוד צבעוניות במקצב נפלא ומענג.


סיפור ראשון - "שלאף שטונדה".
אהבת בוסר סודית ואסורה בחופש הגדול, אהבת רומאו ויוליה. אהבה לנצח נצחים עם חתימה בדם. מזכיר עולם של פעם או עולם של ילדים מאוהבים. נודרים בפתקים ומחביאים מתחת לעץ או חורטים על עצים דבר אהבה. סיפור יפיפה על התבגרות נעורים והחיוניות הנשפכת מול עולם המבוגרים שמתמודדים עם צער מוות ותזוזת הגיל על ציר הזמן.
"אני נשבע באלוהים ובקבר השחור של היטלר
שאף פעם לא אתחתן עם אישה אחרת
שאף פעם לא אתחתן עם איש אחר
ורק אותך אוהב לעולמים"
זה כל כך תמים וחמוד שהחזיר אותי שנים אחורה.

סיפור שני - "הנעלים של פליני"
סיפור הזוי וסוריאליסטי שחובק נעורים נצחיים (כי כשצעירים לא חושבים אחרת). מול הזדקנות הגוף כשהרוח עדיין מתהדרת בדמיון פורה ובשלה לעוף. כשאנחנו צעירים יש מיליוני חלומות בדמיון שכבר הגשמנו או כאלה שנגשים. שום דבר הוא לא מכשול. הכל בר ביצוע. התירוצים מתחילים כשהגיל מתקדם. ולפעמים חולמים וחולמים וחולמים ומגלים שחלומות לבד ומציאות לבד... הסיפור הוא על מלצרית שחולמת חלומות בהקיץ שאיזה במאי יסתכל עליה ויאמר שאותה הוא רוצה לסרט שלו. ואז היא תזרוק את המגש ואת מדי המלצרים ותלך להיות מפורסמת.. ( כבר היה לנו סיפור כזה אם אינני טועה עם השחקנית מילי אביטל) על הדרך היא "דפקה" קומקום באחד העובדים במצח כי התעלל בערבי ללא שום הצדקה. ופאוזי שראה איזה נשמה טובה היא שהגנה עליו ישב על המקרר כל הלילה וצייר על התקרה במטבח ציפורים פרחים וברבורים. לאורך הסיפור המתעתע פגשה מפיק שחולם לעשות סרט וללהק אותה לתפקיד הראשי. החלומות של המפיק קשורים לפליני המוערץ ושהוא בטוח שיום אחד יגיע במרצדס שלו וינקוש לו בדלת. וטבעם של חלומות שחלק מתגשמים וחלקם עפים בכדור פורח בשמי השמיים ומתפוצצים.

את הסיפורים הבאים אני משאירה כהפתעה .
הסיפורים יפיפיים עם עברית צחה, מלא דמיון וצבע.
ספר נפלא לכל עונה , חג אביב שמח חברי סימניה.

געגועים לבית שבקשנו לשכוח

לחזור ליהודית קציר, זה לחזור לבית המוכר, לקולות והמראות, לאנשים והנופים ובעיקר לבית שאומנם אהבנו, אך עבורנו קיים בו עדיין עניין לא פתור.

לחזור לקציר, זה תמיד לקיים דיאלוג בין בית ילדותנו לבית בו אנחנו חיים בבגרותנו, ולחשוב עד כמה הרחקנו, האם כעת נוכל לשוב ולהתפייס?

חשבתי שאת זיכרון נופי הילדות והנעורים של קציר, לעומת הוויית נופי בגרותה, אני גם מכיר מהשיר הנפלא, אורן של לאה גולדברג:

אתכם אני נשתלתי פעמיים
אתכם אני צמחתי, אורנים
ושורשיי בשני נופים שונים

חיפה, בילדותה ונעוריה, ותל אביב, בבגרותה, הם ערי מגוריה של קציר, מייצגות נופים כל כך שונים ומנוגדים, אך תמיד יהיו שם השמים והים, לעתים הם סוערים ובחוסר יציבותם מתערבלים האחד לתוך השני כתשליל לכאביו של אדם מתגעגע, העורג לחלום שקרוב לוודאי שלא יתממש לעולם.

"ואז הבטתי פתאום מבעד לחלון וראיתי את הים מתנפח ומתנשם ועולה על גדותיו, ורוח מלוחה, איומה בזעפה, שורקת מאפו, שורקת ומצליפה ועננים מלוכלכים כסחבות, חונקים את האור, והמים הירוקים גבוהים עוד ועוד והנה הם כבר מכסים את החוף," (70)

קציר כותבת פרוזה כשירה, מילותיה הן כמו כדורים בידי להטוטן, עפים סביב ובמעופם מצליחים לסחוף ולגעת בשורשי הכאב, תחושה השורה בקריאת סוגרים את הים, ספרה הראשון של קציר, בו קובץ של ארבעה סיפורים, יפיפיים ומעט בוסריים, אך מעל לכולם מתעלה, גיבורת סוגרים את הים.

אילנה, גיבורת סיפורה של קציר, סוגרים את הים, היא מורה לספרות, מרובעת וחרדתית, שנתקעה בחיפה עיר הולדתה. אחרי שנים רבות בהן היא לא החסירה אף יום לימודים, היא עושה דבר מפתיע, באמתלת מחלה, היא יוצאת לתל אביב, העיר ללא הפסקה, המנוגדת לחיפה, האפרורית והעגמומית.

במהלך הנסיעה, אנו מתוודעים לבדידותה ולסרבולה של אילנה. רומן אצלה קיים רק בספרים, ובאפן תמוהה עם המרצה שלה לספרות, גבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. בגיל עשרים ושלוש, היא שוכבת איתו, לראשונה בחייה, סצנה מנוכרת, בה הוא גוהר מעליה בכבדות ונאנק על קרקע קשה באפלוליות האורנים. תמונה מכמירה ועצובה שחשפה אותי לעומק הנואשות לאהבה ומגע אנושי.

עץ האורן, הוא המוטיב החוזר בתיאור נופי אילנה, גיבורת סוגרים את הים. בעוד שלגולדברג שני עצי אורן שונים, המסמלים חוויות חיים שונות, לאילנה מעולם לא היה האומץ להשתחרר מנוף ילדותה ולבנות לה חיים משלה. גולדברג מתגעגעת לנוף ילדותה, אך מרגישה עידוד לנוכח הצמיחה החדשה. אילנה לעומתה, עורגת לנוף אחר שכלל לא ברור לה מהו.

"והיא ראתה את עצמה בת ארבע – עשרה ...חובקת בזרועותיה את ברכיה הרזות ומניחה לשרים היפים לכבוד שבת לבוא לתוכה ולהעיר בה ערגה למשהו שנעלם ממנה, כשמחטי האורן הגדול רועדות בחלון, והשמש בכוחות אחרונים, הופכת אותן למחטים של זהב." (140)

אילנה יוצרת צפייה לא ברורה בתעוזת מסעה. האם יחול בה שינוי לו אנחנו מייחלים, כצדק פואטי לאנשים שתמיד חוסים בצילו הבודד והאומלל של היקום? קציר גורמת לנו להבין שלכל אחד מאתנו יש צדדים אפלים ומושכחים, היא מצליחה לחבר אותם אילנו, באמצעות כתיבה חומלת ואמפטית.

סוגרים את הים, הוא געגוע עמוק לזיכרונות ילדות ונעורים, לעומתם מציבה קציר את חלומות ראשית הבגרות ואת ניסיונות מימושם הכרוכים לא פעם בכישלון צורב וכואב, מעוררי חמלה למה שאנחנו בני האדם, פגעים לאין קץ.

סיפורים קצרים שכתובים בצורה מבריקה וסוחפת. הספר גדוש בדימויים עשירים שיוצרים רצף קריאה עד תום הספר.
נהנתי נורא, אחפש עוד ספרים של הסופרת יהודית קציר.

ספר ביכורים מהמם של יהודית קציר, הכולל סיפורים קצרים, בו כל סיפור הוא סוג של פנינה נדירה.
הסיפור ״שלאף שטונדה״ הוא הדובדבן שבקצפת, מהדהד בראשי ואינו מרפה... פשוט כתיבה יפיפיה.
בכלל, לדעתי החיפאים ילידי שנות השישים צפויים להתמוגג מהסיפורים ה״חיפאים״ שתוך כדי קריאה בהם הרגשתי שהסופרת המוכשרת הזו ממש כתבה את זיכרונותיי שלי.

אני מאוד אוהבת את הספר הזה.

את הסיפור הראשון, שלאף שטונדה, שמעתי לראשונה בשיעור ספרות בתיכון, כשהמורה לספרות סמדר, שהיתה חיוורת, עם שיער צהוב, דליל ודהוי, ומשקפיים עגולים קטנטים, וקול דקיק וחורק עם הגייה של עצרת יום הזיכרון, הקריאה לנו אותו.

שנים אח"כ רכשתי את הספר, כי הכתיבה המקסימה, הקולחת, המשובצת בתיאורים מדוייקים ומטאפורות פיוטיות, עשתה לי את זה.

ולא התאכזבתי.

אילנה, הגיבורה בסיפור האחרון בספר, שגם הוא נקרא "סוגרים את הים", ממש "התיישבה" לי על דמותה של המורה שלי לשעבר, סמדר.

האנטי-גיבורים של קציר גרמו לי לתחושה מעורבת של קרבת לב והזדהות עם חלק נרחב מחוויותיהם הרגשיות את העולם, ובאותה נשימה נרתעתי מחולשותם, מעזבונם, מכאבם - אולי כי היא כתבה אותם כל כך כל כך טוב.

כתיבה נפלאה, מבט מעמיק וחסר התייפיפות אל נפש הגיבור שאיננו גיבור, וסיפורים שהם גם כפשטם מעניינים.

מומלץ מאוד.

מקסים! הקריאה מלווה בפרצי צחוק, גושים בגרון ולחלוחית... מדובר בארבעה סיפורים קצרים, מרגשים, מצחיקים ונוגים שפתחו לי את כל הנקבוביות... ממליצה לקרוא כל פעם סיפור אחד, וליהנות מחוויה שלמה ועוצמתית בכל סיפור.

"לרגע חסד שכזה ממתין כל מי שאוהב באמת ובתמים את הספרות העיברית...."חיים באר

"פעם שהעולם היה כולו כתום.....והכל היה אפשרי"

ספר שבאמת כולו רגע של חסד ודימיון מרתק.
נהנתי מכל משפט. מכל סיפור.
לא היתה שנייה שמחשבות אחרות עברו בראשי.
כאילו הייתי שם ממש בתוך הספר.מדהים....

הספר כתוב מצוין ונקרא בקלות ובסקרנות. אותי הכניסו הסיפורים לאווירה דכאונית. בכולם יש לפחות דמות אחת שפיספסה משהו.
שלאף שטונדה מספר בעצם על מנוחת צהריים אחת מסוימת שבה שני בני דודים עשו מעשה שעכשיו, בבגרותם, כשהם נפגשים בלוויה של סבא, הם מתביישים בו, ולכן בעצם פיספסו את הקשר הקרוב שהיה ביניהם בילדות.
"הנעליים של פליני" מכיל בתוכו פיספוס עיקרי ופיספוסי משנה. אם אתלה בשם הסיפור, אז הפיספוס העיקרי הוא של במאי מזדקן שחלם כל חיו לעשות סרט אידשאי לכבוד אימו, ואנו עדים לפיספוס הזדמנות אחרונה לכך. יש גם הרבה דמויות אחרות עם הפיספוסים שלהם.
"דיסניאל" , שוב אתלה בשם הסיפור, מדבר על פיספוס חלומו של מיכאל להקים את דיסנילנד שלו בישראל. אבל בסיפור זה יש דמויות רבות נוספות, ובעיקר האם של המספרת שמאז שהמשפחה התפרקה, הלכה ודעכה. האם מיכאל היה מאהב שלה? מיכאל שהיה מבקר פעמים בשנה, ואחרי ביקורו האחרון המשפחה התפרקה.
"סוגרים את הים" שבו המספרת חוזרת לפגוש חברת ילדות שהיתה קרובה אליה מאוד,נישאה, היתה בעולם הגדול, חזרה לארץ וזכתה מיד לתפקיד כשחקנית. כל הסיפור מוביל לקראת הפגישה שלהן, שכמעט התפספסה כי החברה בכלל שכחה אותה, ואז הבכי הגדול שפורץ ממנה כשהיא מגלה שהחברה בהריון. האם היא מרגישה שפיספסה את חייה?
כמו שכבר כתבתי, כל הסיפורים כתובים היטב, אבל האווירה הדיכאונית שעולה מהם הורידה מההנאה שלי. לא הצלחתי להתקרב לאף דמות, כיוון שאף דמות לא התפתחה מספיק כדי שאכיר אותה.
כל הסיפורים משלבים עבר והווה ומדלגים ביניהם בקלילות.