ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 26 בנובמבר, 2020
ע"י עמית לנדאו
ע"י עמית לנדאו
כתיבה עשירה בסגנון אקספרסיוניסטי אפל מאפיינת את ספרו הראשון (והיחיד עד כה) של אלברט סויסה. 'עקוד' נוטש לרוב את התיאור הריאליסטי של המציאות האכזרית לטובת שקיעה בסימליות פיוטית השוכנת בעומק הדברים או בנבכי תודעתם של הגיבורים. סויסה מתאר מקבץ דמויות בשכונת עוני בירושלים בשנות ה-70, רובן ילדים ובני נוער, שמשפחותיהם היגרו ממרוקו לישראל שנים ספורות לפני כן. הוא מתמקד אט-אט באחד מהם, עיוש, נער המדלג בין גבולות, שייך ולא שייך. הוא מתלבט כביכול בין זהות יהודית ומוסלמית בשל זכרון ילדות ממרוקו עם אומנתו הערביה, שכמעט ולקחה אותו עימה כמו הגר שמחליפה את ישמעאל ביצחק עם עזיבתה. נקרע בין נאמנות לדת לבין כפירה, הוא אכול רגשות אשם אבל מעז לאכול ביום כיפור. הוא נמשך לגופן של איבון והיועצת החינוכית הצעירה לילי, אבל גם כמה לבבר סולטן, "הפושע היפהפה" שמדבר אליו בלשון נקבה. "אלוהים עשה את אדם ואחר כך חווה, אני עשיתי את ההפך", הוא מסביר לאחותו קטי כיצד הפך את הבובה האנגלית האהובה עליו לזכר. "עקוד" כמו יצחק? לעיני בלטה דווקא משאלת מוות אדיפלית ביחס לאביו שצצה לקראת סוף הספר, שלאחריה מואצת שקיעתו, כשהוא מסתובב רעב ופצוע בין בית העלמין בהר הרצל לבית המשוגעים השוודי למוזאון יד ושם.
אין לי ספק שהספר כתוב בכשרון גדול, וכמה מהדמויות בהחלט מותירות חותם. אלא שהכתיבה המאתגרת-מאד גרמה לי לחוש חסר נקודת אחיזה, ובשל כך הנגיעה של הספר בי היתה מוגבלת, ביחס לפוטנציאל הגדול.
20 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בת-יה
(לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
אין בירושלים בית משוגעים שוודי, יש את "הכפר השוודי" שהוא מוסד לבעלי צרכים מיוחדים.
אבל גם השאר ישאר בחנות. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
הביקורת מבהירה היטב את הסגנון של הספר.
|
|
|
עמיחי
(לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
תודה.
|
|
|
מורי
(לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
מרתק. השורה התחתונה היא אזהרה מסויימת.
|
20 הקוראים שאהבו את הביקורת
