• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קונפוציוס מהלב

קונפוציוס מהלב

מאת יו דאן

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
קונפוציוס מהלב

קונפוציוס מהלב

מאת יו דאן

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:פילוסופיה - מזרח

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

יש ספרים אשר כדאי שיהיו בכל בית. ממש כמו התנך שאני מניח שנמא בביתם של רובנו, למרות שאנו לא פותחים אותו כל יום כדי לקרוא בו. לפחות אני לא עושה זאת כל יום. אחד מהספרים האלו האלו שצריך שיהיו בבית, הוא ספרה של יו דאן: קונפוציוס מהלב.

גם היום, 2500 שנה אחרי שחי ופעל קונפוציוס, הוא נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים. קונפוציוס דיבר על סדרים חברתיים וקבע כיצד צריכות להתנהל מערכות יחסים שונות: בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין אדם לחברו ובין השליט לנתיניו. קונפוציוס היה זה שטבע את המושג "איש המעלה": הוא הטיף לרכישת השכלה וטען שיש לשאוף ליצירת הרמוניה חברתית. הרמוניה זו תשרור כאשר כל אדם ינהג כראוי עם אלו הנמצאים מתחתיו ומעליו בהיררכיה החברתית.

הוא היה זה שהכניס את המוסר לתוך הפוליטיקה ואמר כי המנדט אמור להימסר למי שפועל לטובת הציבור. בסין העתיקה, כדי להתקבל לעבודה במשרה ציבורית היו המועמדים צריכים לעבור מבחן על כתבי קונפוציוס.

יו דאן מביאה לנו בספרה את דבריו של קונפוציוס בשפה פשוטה וברורה עד כי לא ניתן להימנע מהשאלה מדוע לא מלמדים את הדברים האלו אצלנו במערכת החנוך? ומדוע לא נבחנים אצלנו אישי הציבור על כתבי קונפוציוס בטרם הם מתמנים למשרות ציבוריות כלשהן?

אין ספק כי יש מה ללמוד מהסינים ואין פלא שתורתו של קונפוציוס הפכה לפופולרית כל כך במזרח. יש דברים שאין עליהם התיישנות.

כפי שכתבתי בתחילת דברי: ספר חובה בכל בית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של רץ
רץ
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של רטורית
רטורית
א
אנוק
22קוראים|גיל ממוצע56|55%נשים

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
273 ביקורות•11 נבחרות•5,464 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות273
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבל5,464
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת174ספרות מקורית55מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

12 תגובות
עמיחי
עמיחי•לפני 5 שנים
על דא קא בכינן.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 5 שנים

עמיחי, אני מכיר את הספר מאמרות אך אין סתירה בין הדברים.

ביחד הם מהווים סט מושלם. ובענין חכמינו העתיקים, ראה תשובתי לבתיה. אני גם בעד המשנה אך אם תנסה ללמד זאת בבתי הספר, מיד יהיו כאלו שיזעקו "הדתה".
עמיחי
עמיחי•לפני 5 שנים
תודה. אבל למה חובה שיהיה בכל בית את הספר של דאן? לא עדיף הספר "מאמרות" של קונפוציוס עצמו? יש שני תרגומים נהדרים לעברית (לכל אחד היתרון שלו). בנוגע למערכת החינוך שלא מלמדת אותו - אוי, יש עוד כ"כ הרבה דברים כאלה. ומה עם ספר משלי? או עם מסכת "אבות" שבמשנה? שני מרבצי הזהב של חכמינו העתיקים, ובעברית יפהפיה.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 5 שנים

בת-יה, מסכים אתך לחלוטין.

בת-יה
בת-יה•לפני 5 שנים

יש לנו גם משלנו. ספר שנקרא "בן סירא" מן הספרים החיצוניים למקרא.

אין לי בעיה עם קונפוציוס, אבל ראוי שיהיה בכל בית יהודי גם "בן סירא" "שר הקימוך על תתרומם - היה להם כאחד מהם דאג להם ואחר תסוב - הכן צרכם ואחר תרבץ" ויש עוד, על נושאים רבים.
בלגרוד
בלגרוד•לפני 5 שנים

מה אף אחד לא קרא את זה ויכול להגיד לי?

מחפש משהו שישכנע אותה לזרוק סמרטוטים מימי טיכו
סייג'
סייג'•לפני 5 שנים

אותי שיכנעת. תודה על ההמלצה.

אודי
אודי•לפני 5 שנים
מעדיף מבחן נאמנות לנתניהו מאשר מבחן נאמנות לרעיון הלאום הפלסטיני. ראינו למה זה גרם.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

פרפר, אל תהיה קשה עם נבחרי העם בישראל. הם צריכים לעבור רק את מבחן הנאמנות

לביבי עד שיעופו כי לשרה נמאס.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

מורי, בסין העם לא בחר את הפקידים למשרות השלטון השונות, וכך עד היום.

הפקידים בסין היו צריכים לעבור מבחנים לא קלים, שספק אם נבחרי השלטון בישראל היו יכולים לעבור.
בלגרוד
בלגרוד•לפני 5 שנים

זה ממש מעניין מה הוא אמר שם על מערכות היחסים בזוג?

מורי
מורי•לפני 5 שנים

אלה שמתמנים למשרות השלטון הם בדיוק כמו העם שבוחר בהם. לומר ששניהם אנשי

מעלה תהיה הפרזה גסה.
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בנצי גורן

משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני חודש•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
העולם של אתמול [מהדורת 2012]

העולם של אתמול [מהדורת 2012]

סטפן (שטפן) צווייג

יש ספרים שמספרים את סיפור חייו של אדם, ויש ספרים שמספרים את סיפורו של עולם שלם. העולם של אתמול של סטפן צווייג, הוא גם זה וגם זה.

צווייג לוקח אותנו אל וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם שנראה אז יציב, בטוח בעצמו, משוכנע בקדמה. עולם של תרבות, של מוסיקה, של ספרות. עולם שבו נדמה היה שהעתיד רק ילך וישתפר. אך כל זה עומד להיעלם.

אחד הדברים המעניינים ביותר בספר הוא שצווייג אינו מתמסר רק לנוסטלגיה. יש בו גם מבט ביקורתי חד. הוא אינו מהסס להאיר את הפגמים של אותו עולם "נאור", במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך שבה גדל.

כשהוא מתאר את שנות לימודיו בתיכון, התחושה כמעט חונקת. מדובר במערכת נוקשה, היררכית, כזו שמקדשת שינון על פני סקרנות. המורים אינם מעודדים חשיבה עצמאית אלא דווקא מגבילים אותה. התלמידים נדרשים להתאים את עצמם לתבניות קבועות, והיצירתיות, זו שהייתה יכולה להצמיח דור שלם של יוצרים, נדחקת לשוליים במקרה הטוב או מדוכאת לחלוטין במקרה הפחות טוב.

יש משהו מפתיע בביקורת הזאת. דווקא מתוך אותה וינה שנחשבה לאחד ממרכזי התרבות הגדולים של אירופה, מצטיירת מערכת חינוך שמתקשה להכיל רוח חופשית. אולי זה גם אחד ההסברים לפרדוקס הגדול של התקופה: תרבות עשירה ומבריקה, לצד מבנים חברתיים נוקשים ומגבילים.

אני חייב להודות כי הפרק הזה שבו הוא כותב על מערכת החינוך, נגע בי במיוחד. וכאן בא גילוי נאות: השנים שבהן הייתי בתיכון לא היו פשוטות עבורי (בלשון המעטה), ולכן היה לי קל מאוד להזדהות עם התחושה שצווייג מתאר: התחושה של מערכת שמבקשת ליישר, לצמצם, לעיתים אפילו להשתיק ובכלל לא לראות את האדם שמאחורי התלמיד. צוויג החזיר אותי שנים רבות לאחור אל השנים הקשות שלי בתיכון, אך יש משהו כמעט מנחם בגילוי הזה שגם אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 הרגיש כך, ושהדרך שלו אל הכתיבה עברה דווקא דרך ההתנגשות עם המסגרת.

בתוך העולם הזה פוגש צווייג גם דמויות מפתח, ואחת הבולטות שבהן היא דמותו של בנימין זאב הרצל. המפגש עם הרצל אינו רק אנקדוטה ביוגרפית, הוא מציג רגע מרתק שבו אינטלקטואלים יהודים באירופה מתחילים להתמודד עם שאלות של זהות, לאומיות ועתיד. צווייג מתאר את הרצל כדמות כריזמטית, כמעט גדולה מן החיים, אך גם כמי שמייצג תפנית דרמטית בתולדות היהודים באירופה. וככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה התחושה הזאת הייתה מוצדקת.

מלחמת העולם הראשונה שוברת את האשליה. העולם הישן מתחיל להתפורר, ומה שנראה כמציאות יציבה מתגלה כמשהו שברירי מאוד. בהמשך, עם עליית הנאציזם, הקריסה כבר מלאה. צווייג, שהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות האירופית, מוצא את עצמו פליט, אדם ללא בית וללא שורשים ברורים.

אבל אולי מה שהופך את הספר לכל כך חזק הוא לא רק הסיפור ההיסטורי, אלא גם הידיעה באיזה רגע הוא נכתב. צווייג סיים את הספר זמן קצר לפני שהוא ואשתו שמו קץ לחייהם. לא מצאתי בספר רמז לעתיד לקרות, אבל קשה שלא לחוש שהוא נכתב מתוך תודעה של פרידה. לא רק פרידה מעולם שנעלם, אלא גם פרידה אישית, שקטה מאוד.

קראתי במהלך השנים לא מעט מספריו של צווייג, ורובם נוגעים בנפש האדם, ביצרים, בפחדים, ברגעים הקטנים שבהם אדם נבחן מול עצמו. דווקא משום כך, העולם של אתמול הוא ספר שונה. אין כאן עלילה במובן הרגיל, אלא מבט רחב, כמעט היסטורי, על תקופה שלמה. ובכל זאת, גם כאן ניכרת אותה רגישות אנושית עמוקה, אותה יכולת נדירה שלו להבין בני אדם, רק שהפעם, האדם שהוא מתבונן בו זה הוא עצמו, ובמקביל להתבוננות בעולם שבו הוא חי.

אין לי ספק כי עוד אשוב לקרוא בספר הזה פרקים נבחרים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

יש סופרים שיודעים לספר סיפור ויש סופרים שיודעים לטוות סיפור. מאיר שלו היה מן הסוג השני ו"יונה ונער" הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך.

בתחילת הקריאה נדמה כאילו הספר מתחיל בכמה סיפורים נפרדים. שלו מציג בפני הקורא דמויות שונות, תקופות שונות ועלילות משנה שלכאורה אינן קשורות זו לזו. אך ככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה המהלך הזה מחושב ומדויק. החוטים מתחילים להיקשר זה בזה, העלילות מתחברות, ומה שנראה בתחילה מפוזר מתגלה כמארג אחד שלם.

"יונה ונער" נוגע במגוון רחב של נושאים: קודם כל עולם היונאות המיוחד והכמעט נשכח. בתקופת מלחמת העצמאות השתמשו גם כוחות היישוב ביוני דואר להעברת הודעות בין יחידות, בעיקר במצבים שבהם קשר אלחוטי לא היה אפשרי. היונים, שנשלחו לשמים עם פתק קטן קשור לרגלן, היו לעיתים הדרך היחידה להעביר מידע. שלו לוקח את הפרט ההיסטורי הקטן הזה ומצליח להפוך אותו למרכיב מרכזי בסיפור, גם כזיכרון מתקופה אחרת וגם כסמל לנאמנות, לקשר ולחזרה הביתה.

אך לא רק יונאות יש בספר: סיפורי אהבה ונישואין, זיכרון, חברות, משפחה ונאמנות. כל אחד מן הנושאים הללו יכול היה לעמוד בפני עצמו, אך אצל מאיר שלו הם נשזרים יחד ויוצרים סיפור שיש בו גם היסטוריה, גם רגש וגם לא מעט רגעים של חיוך.

אך יותר מכל בולט כאן הכישרון הלשוני של שלו. הוא כותב בעברית עשירה ומלאת חיים, עם חוש הומור דק ויכולת מופלאה לתאר אנשים, מקומות ורגעים קטנים. לפעמים נדמה שהוא אינו רק מספר סיפור אלא ממש נהנה מהשפה עצמה, מהצלילים, מהדימויים ומהדרך שבה משפט אחד יכול להאיר סצנה שלמה.

וככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה הכול נבנה בדיוק רב: הדמויות, הסיפורים, הזיכרונות, הכול מתכנס בסופו של דבר אל סיפור אחד גדול על אהבה, נאמנות וזיכרון.

בסופו של דבר "יונה ונער" הוא ספר שמזכיר עד כמה מאיר שלו היה קוסם של מילים. ביד בטוחה ובשפה נהדרת הוא לוקח סיפורים קטנים, פרטים לכאורה שוליים ועולם שנראה כמעט יום יומי, והופך אותם לסיפור שיש בו קסם אמיתי.

וכשמסיימים את הספר, נשארת אותה תחושה טובה שמותירים אחריהם הסופרים הגדולים באמת: לא רק שנהנינו מהסיפור, אלא שגם זכינו לפגוש לרגע את כוחן של המילים הטובות ועושר השפה. וכמו שיונת דואר תמיד תשוב הביתה, כך ספריו של שלו תמיד נכנסים ללב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יומן הריק

יומן הריק

אמי יאגי

יש לי חיבה עמוקה לתרבות היפנית ולספרות היפנית, ולמרות זאת יומן הריק הוא אחד הספרים המוזרים שיצא לי לקרוא, גם בז'אנר הזה של ספרות יפנית.

הספר עוסק בעולם העבודה והתרבות הארגונית ביפן, והוא מתחיל ברגע כמעט אבסורדי.

שיבטה, עובדת משרד בטוקיו שהיא האישה היחידה בין גברים, מתבקשת שוב לפנות את כוסות הקפה אחרי ישיבה. אמנם יש לה בחברה תפקיד רשמי, אך כאשה יש לה מטלות שהגברים רואים בהן נשיות: להכין קפה, לפנות את הכוסות, לנקות את הכיור וכו'. שיבטה מאסה כבר בתפקיד הלא רשמי שהודבק לה ואז היא אומרת משפט אחד פשוט: "אני לא יכולה. אני בהריון". הבעיה היא שהיא אינה בהריון אך השקר עובד.

פתאום היחס אליה משתנה. לא מבקשים ממנה לעשות עבודות ניקיון. נותנים לה לצאת מוקדם. מתחשבים בה. היא אפילו מתחילה להשתתף בשיעורי התעמלות לנשים בהריון ולנהל יומן לפי שבועות ההריון. וכך נמשך הסיפור במשך תשעה חודשים של הריון מדומה. ככל שהזמן עובר, השקר מתחיל לקבל חיים משלו.
לפעמים אפילו שיבטה מרגישה כאילו היא באמת בהריון.

היופי בספר הוא שהוא לא באמת עוסק בהריון, אלא שואל בעקיפין שאלה עמוקה: האם אישה מקבלת הכרה רק כאשר היא בדרך להפוך לאם?

עוד נושא שעולה הוא הבדידות של החיים העירוניים. שיבטה חיה לבד, עובדת שעות רבות, וכמעט שאין לה קשרים חברתיים. ההריון המדומה נותן לה פתאום קהילה: נשים בהריון אחרות, שיחות, תשומת לב.

הספר כתוב כמו יומן, לפי שבועות ההריון בדיוק כמו פנקס רפואי שמקבלות נשים בהריון ביפן.

זהו לא ספר גדול אבל הוא חכם, מקורי ומעורר מחשבה. הבעיה היא שעבור הסיפור הזה, הספר ארוך מדי למרות שמדובר ב-205 עמודים בלבד. ניתן היה לקצר אותו ב-30% לפחות מבלי שהתכנים והרעיון יפגעו כלל. רק על המריחות המיותרות האלו אתן לו 3 כוכבים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סיום מדומה

סיום מדומה

נועה סוזנה מורג

סיום מדומה הוא מושג הלקוח מעולם המוסיקה, ותמיד אהבתי אותו. זהו אותו רגע שבו היצירה נשמעת כאילו היא עומדת להסתיים, המתח נרגע, האוזן כבר מצפה לאקורד הסוגר — ואז, ממש בשנייה האחרונה, מגיע אקורד אחר. לא הסיום שציפינו לו. התחושה מתעכבת, היצירה ממשיכה ואנו נשארים תלויים רגע באוויר.

כשנתקלתי בשם הרומן של נועה סוזנה מורג, סיום מדומה, היה לי ברור שלא מדובר רק במושג מוסיקלי אלא במפתח רגשי. מורג בוחרת בו במדויק, כי הספר כולו עוסק בתחושה הזאת: נדמה לנו שמשהו בחיינו הסתיים — זוגיות, קריירה, תקופה — אך בפועל שום דבר לא באמת נסגר. אין קו חד שמפריד בין לפני לאחרי. יש רק המשכיות מעט מבולבלת, לעיתים מעגלית, שבה אנחנו מנסים להבין מי אנחנו עכשיו.

אייר, גיבורת הספר, בת שלושים ואחת, חוזרת מאוסלו לתל אביב אחרי שמקצועה כמוסיקאית קורס, אחרי פרידה מבעלה, אחרי מגפת הקורונה שהשאירה סדקים גם בנפש, ומחפשת את עצמה מחדש, אישית ומקצועית. זה איננו ספר על דרמה גדולה אלא על קריסה איטית. שום דבר בחייה של אייר אינו קבוע: בעבודה היא אינה מחזיקה מעמד, המגורים מתחלפים בין דירות סאבלט אחת לשניה, וגם היחסים האינטימיים מזדמנים וחולפים. לעיתים נדמה שאפילו הזהות עצמה זמנית. ומעל הכול מרחף סיפור יחסיה עם הוריה הקשישים, שברור כי הם בירידה תלולה ולקראת סיום חייהם, סיום שאיננו מדומה כלל.

זהו סיפור אישי מאוד, והיו בו לא מעט רגעים שבהם מצאתי את עצמי מזדהה עם אייר. לאו דווקא בפרטים הביוגרפיים, אלא בתחושת הביניים, בארעיות, בחיפוש אחר קרקע יציבה. מבחינת העלילה לא מדובר כאן בספרות גדולה או מסעירה במיוחד. אבל הרבה יותר מהסיפור עצמו, אהבתי את צורת הכתיבה, את הסגנון, את בניית הדמויות ואת האיפוק הרגשי. בזכות אלו, הספר הזה שווה בעיניי ארבעה כוכבים.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גלות ומלכות

גלות ומלכות

אלבר קאמי

"גלות ומלכות" של קאמי אינו רומן, אלא קובץ של שישה סיפורים שונים, אך יש קו מנחה המחבר בין כולם. לא מדובר בסיפורים עם עלילה סוחפת אלא בתיאור של מצבים אנושיים: קאמי מתאר רגעים של שתיקה, בחירה, בדידות והכרה. למען האמת, בעקר בדידות: אנשים החיים את חייהם – ולעיתים חשים זרים בתוכם.

הגלות אצל קאמי, איננה גיאוגרפית אלא בעקר מצב נפשי. הדמויות בספר אינן בהכרח עקורות ממקומן, אך הן מנותקות מעצמן, חיות בתוך שגרה ריקה, זוגיות מתה, עבודה חסרת משמעות או אידיאולוגיה חונקת. הן ממלאות תפקידים, מצייתות לכללים, אך חשות כי החיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר.

כך כבר בסיפור הפותח על "האשה הנואפת", מתברר לנו כי קאמי אינו עוסק בניאוף במובן המוסרי. הגיבורה אינה בוגדת בבעלה עם אדם אחר, אלא בחיים שהיא חיה. רגע ההתעוררות שלה, כשהיא עומדת לבדה מול המדבר והלילה, הוא רגע של חירות פנימית, כמעט מיסטית. שום דבר חיצוני לא משתנה, אך היא חשה לפתע חיה, נוכחת ואמיתית. זהו רגע של מלכות, כלומר הגלות והמלכות כאן שתיהן מטאפורות.

גם בסיפור "האורח" מוצב האדם מול בחירה שאין לה פתרון מוסרי נקי. המורה נדרש להחליט על גורלו של אסיר, והבחירה (כל בחירה), תוביל לאשמה. כאן המלכות אינה בתוצאה, אלא בעצם ההכרה באחריות. החירות, אצל קאמי, איננה נחמה - היא נטל. אך דווקא הנכונות לשאת בו מעניקה לאדם רגע של ריבונות פנימית.

הכתיבה של קאמי מאופקת ופשוטה, אך דווקא הפשטות הזו נושאת עוצמה גדולה. אין כאן נאומים פילוסופיים, אלא מצבים שבהם השאלות צומחות מעצמן: מהו חופש? מהי אחריות? האם אפשר לחיות חיים אמיתיים בעולם שאינו מבטיח משמעות?

לקח לי זמן להבין את פשר השם "גלות ומלכות": הגלות היא מצב הקיום המתמשך המתאפיין בניכור ושגרה, חיים מתוך הרגל או פחד. המלכות לעומתה היא רגע נדיר: הבזק של בהירות, אמת פנימית, הכרה שאתה חי.

גלות ומלכות הוא ספר שאינו קל לקריאה, אך הוא מן הספרים שנשארים עם הקורא זמן רב. לא משום שהוא נותן תשובות, אלא משום שהוא נוגע במקומות ובנושאים המוכרים לכולנו, או לפחות לרובינו.

4 כוכבים רק בגלל הסיבה שכמו בהרבה קבצי סיפורים, לא כולם כאן אחידים ברמתם.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן