“התקרית ההיא ארכה לא יותר מכמה דקות אך הצלקת שהיא הותירה לא נמחתה. החשש הזה שהאדם שמולך, שאתה מבקש שיעצור את הרכב והוא שם את עצמו כחירש, ממשיך בנסיעתו, קולות ההתייפחות והניסיון שלך להיות בוגר ולנסות לדבר אל ליבו בנוקשות, להפגין נוכחות שתהיה מעין קרש הצלה. והמחשבות האופפות את המוח, החרדות השונות המתקהלות בראש מהדבר ההוא, שאתה צעיר מדי מלחוות אותו... אך החיים ברגע אחד מפגישים אותך עם הדבר הזה שאינך רוצה לפגוש בו. הסכנה שזה מה שיהיה. והרגיעה, רגיעה כלשהי, כאשר הכול מסתיים. נשימת רווחה בעוד הלב והגוף לא מפסיקים ברעידתם. ההפנמה שככל הנראה ניצלת בעור שיניך מאירוע גדול. מאירוע שיכל להיות אילולא... זו המציאות בה אנו חיים. יש שיגידו שהיה זה כלום אבל החוויה הזאת צרובה עד עצם היום הזה כחוויה של פחד מכונן. הסכסוך הישראלי-פלסטיני- ערבי נותר בעינו. למרות הנסיונות לתבוע הבנה בין הצדדים, זהו ניסיון כושל שנועד להתפורר. שני הצדדים סופגים מהלומות מכאן ומכאן. אזרחים תמימים הופכים בעל כורחם לניצודים במשחקי ציידים. אף צד איננו מרוויח מלבד דם,שכול ושנאה. אולם, למרות החסרון הברור של המלחמה הניתשת מזה שנים בין הצדדים- זהו מעין בור ללא תחתית. תמיד היו התכתשויות בין הצדדים ותמיד יהיו. הסיפור אותו מגולל סמי מיכאל דן בסוגייה קשה זו בדיוק אך מפלפל אותה בקושי נוסף ובלתי צפוי: מה קורה כאשר בלב ליבו של המאבק האבוד, מגלה גיבור הספר שהוא אינו יהודי ואימו הורתו אינה אימו האמיתית אלא פלסטינית בשטח הפלסטיניים? כיצד הגיבור, זאב, מקבל את העבודה שכל ימי ילדותו ונעוריו חי בשקר והוא ילד מאומץ? כיצד מקבלים זאת קרוביו, כאשר הוא מתבגר, נושא אישה ונולד לו ילד קטן? כיצד מקבל זאת הצד השני, כאשר הוא מתוודע אל האח היהודי האבוד שגדל וצמח בין ברכיי האויב המר? האם קשר כזה טיבו להתקיים, להתעלם ולמחוק את המכשולים הלאומיים ולשגשג כנגד כל הסיכויים או שמא נועד להתפורר והשתקע בתוך האפר, אליו קורסים חללי שני הצדדים? הספר מתאר את המציאות המרה בסוף שנות ה-90, כאשר ישראל המדממת ספגה פיגוע מחריד בזה אחר זה: התפוצציות, לינצ'ים, יידוי אבנים....מציאות שאינה זרה לאף אחד איתנו. שאנו חיים אותה בימינו, ימי הקורונה. הקורונה היא שחקן חדש שנכנס אל המערכה אך מלחמת הדמים היא שחקן ישן שמלווה אותנו באדיקות. יש דבר מה מעניין, מכיל ואף מרתיע בקריאה בספר שהוא כל כך חלק מהוויתנו, ההוויה הישראלית. ספר שהוא בעת ובעונה אחת כה ישראלי אך גם מייצר מעין התנגדות פנימית, לפחות מבחינתי, שכן אני יהודייה מרחם אימי, לא גיליתי על שארי בשר פלסטינים חבויים אך אף על פי כן, מלחמתו של זאב [בדיר] לנסות ולגשר על הפערים, לנסות לחבר בין הצדדים, מעוררת תחושות של חמלה. זאב משתדל בכל מעודו להפיק את המיטב מהמציאות שנכפתה עליו, שנפלה עליו כרעם ביום בהיר, ואנו עדים לתהליך הזה שהוא צועד בגפו, צעד אחר צעד. שפתו של סמי מיכאל יפייפיה. נוגעת בקוראים בחלקים העדינים ביותר, במקומות שאנו לא רוצים להתחפר בהם ולדעת על קיומם. הנסיון הנואש להמשיך בשגרת ימינו גם כאשר השנאה מהדהדת והתחושה שאנו צועדים על פי תהום, הניסיון הנואש להסב פנים למציאות המחוררת וטפיחתה על הפנים, ההפנמה שאי אפשר להתעלם וגם אם אנו מתכחשים למשהו אין זה אומר שאינו קיים. לי אישית הספר הזה עורר את השדים הפנימיים, וההבנה שהנסיון לחבר בין הצדדים לא באמת יצלח. ולמרות הרצון האוטופי על חברה מתוקנת, על שלום בין מושאי שנאתנו לבינינו, הפיכתם לחברנו הטובים ביותר, היא אפסית. עמוק בתוכנו הפחד שורר, הפחד הזה מדקירות, מפיצוצים, מהנשימה הנעצרת כאשר אדם שיש בו קמצוץ של חשדנות פוסע מולך וההרגשה של מה שיהיה אם... דאגות יומיומיות מן השגרה הלעוסה והבלה לא חסר, אך אליה מתווספים דאגות נוספות שמתרחבות ומתפקעות לנוכח אירועים מחרידים כמו רציחתה של אישה תמימה, שיצאה לרוץ ולא שבה. של ילדה שיצאה לנשום מעט אוויר צח ונרצחה באכזריות שהיית בטוח שמצויה בסרטי מתח פסיכופטיים בלבד. מעטים הישראלים שלא חוו על בשרם או על בשר קרוביהם את נחת זרועו של הטרור, גם אני ובני משפחתי לא סטינו מהסטטיסטיקה העצובה ולכן התעצם חיבורי האישי עם מנעד הדמויות ורגשותיהן, בין אם יהודית הן או ערביות. המציאות בספר אינה נורמלית אך גם החיים אינם כאלה. למעשה, הם כבירים, מוטרפים ומניחים אותנו בכיס הקטן שלהם בכל פעם מחדש.”

“הסופר סמי מיכאל פותח את יומו בשלהי הלילה כך נאמר, בעת הזריחה הוא מתעורר, שותה קפה שחור, ומתיישב לכתוב על הגבול בין דמדומי החלום. "הכתיבה אצלי היא לצד החיים, ואני משתמש בה כדי לברוח משגרת היום יום", הוא מדגיש באותו הריאיון. הוא כבר בן 96 היום, ו"ויקטוריה" היה הרומן הראשון שלו שקראתי. זכור לי שמאוד נהניתי. המשורר נתן זך אמר על היצירה הזו, שמדובר ברומן הטוב ביותר שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית (1993), וכהרגלי, לקראת קריאת הרומן הזה,כל רומן בעצם, רפרפתי בין הסוקרים שקדמו לי וגיליתי שהם חלוקים בדעותיהם. אולי זה מרמז על נטייתו הפוליטית של הסופר, והדרך שבה הוא מביע את דעותיו בכתיבה... אולי ... לא בטוח . "יונים בטרפלגר", נכתב כמעין ספר המשך, על פי סיפרו של הסופר הפלסטיני ע'כאן כנאפי - "השיבה לחיפה" שהתפרסם בשנת 1969. גילוי נאות – אני בנאדם א-פוליטי לגמרי ולא משום שאינני אוחזת בדעה משלי, אלא ש... בדרך כלל אני משתדלת למצוא את המאחד והמאזן שבעולמנו, בחיינו, בעיקר בין בני האדם, ואני נורא חומלת, כל צד על המפה, - אמירה שאולי נשמעת כללית מדי אפילו על גבול ה"מתייפייפת" אבל מה לעשות הפוליטיקה מנוגדת לחיי הרוח, ואני בנאדם של רוח... עלילת הספר מאוד רלוונטית לכל 74 שנות קיומנו ועוד הרבה לפני... אבל בעיקר לתקופה בה הספר נכתב (2005). תינוק הושאר בעריסה על ידי משפחה פלסטינית שנמלטת מחיפה ב-1948, ונמסר לאימוץ לידי זוג פליטי שואה ישראלי חסוך ילדים. הוא גדל כיהודי, הופך לגבר עשיר מאוד ומצליח, ובהגיעו לבגרות מתחקה אחרי שורשיו ובאופן חלקי "מאמץ" אותם. ברקע פושע טרור אכזרי לכל עבר, מול התגובה הניצחת מהצד הישראלי שמגיעה בהתאם . זו יצירה עשירה ומרתקת, רגישה ומעמיקה, רבת קונפליקטים זהותיים וקיומיים של נשים וגברים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, שנוגעת בהמון רבדים אנושיים,, ולי זה עשה חשק להמשיך ולקרוא עוד מספריו. בל נשכח שסמי מיכאל הוא מן הסופרים החשובים בישראל - קראו אותו !”

“זו הפעם הראשונה שאני קורא את ספרו של סמי מיכאל וגם הפעם האחרונה. הגעתי לעמוד 165 , שם כבר התייאשתי, נטשתי את הספר. יש בסיפור גוש ביובש הכתיבה שאינה ממוקדת ותכליתית. הסיפור לכאורה נשמע מעניין ואף מרתק, אך לדאבוני סופר דגול כמו סמי מיכאל, לא הצליח למנף את העלילה לשום מקום גבוה. הרבה טקסטים ארוכים שאין בהם תוכן משמעותי, התמרחות של מצבים קבועים, שאין להם קשר לנושא הסיפור. משעמם וחוזר על עצמו. לא מומלץ בעליל. חבל על הזמן”

“סמי מיכאל סופר אהוב עליי במיוחד,יודע להכנס ללב האדם.. בעדינות,בלי לפגוע בשום עם מתאר את זאב שחונך בישראל למשפחה ניצולת שואה,נושא ערכים טוב לב ונאמנות, ומצד השני את המשפחה הפלשתנאית החמה הסובלת הפצועה..אנו רואים וקוראים על המצב הקשה הזה שאין בו שום תיקווה לגישור מידי יום בתיקשורת והספר חותם בסוף מר....לאורך כל הספר פחדתי שהגיבור ישנה את עורו ויבגוד במאמציו יחזור למשפחתו, מולידו...אך השכיל המחבר לסיים באלגנטיות עצובה את הסיפור.....”

“התקרית ההיא ארכה לא יותר מכמה דקות אך הצלקת שהיא הותירה לא נמחתה. החשש הזה שהאדם שמולך, שאתה מבקש שיעצור את הרכב והוא שם את עצמו כחירש, ממשיך בנסיעתו, קולות ההתייפחות והניסיון שלך להיות בוגר ולנסות לדבר אל ליבו בנוקשות, להפגין נוכחות שתהיה מעין קרש הצלה. והמחשבות האופפות את המוח, החרדות השונות המתקהלות בראש מהדבר ההוא, שאתה צעיר מדי מלחוות אותו... אך החיים ברגע אחד מפגישים אותך עם הדבר הזה שאינך רוצה לפגוש בו. הסכנה שזה מה שיהיה. והרגיעה, רגיעה כלשהי, כאשר הכול מסתיים. נשימת רווחה בעוד הלב והגוף לא מפסיקים ברעידתם. ההפנמה שככל הנראה ניצלת בעור שיניך מאירוע גדול. מאירוע שיכל להיות אילולא... זו המציאות בה אנו חיים. יש שיגידו שהיה זה כלום אבל החוויה הזאת צרובה עד עצם היום הזה כחוויה של פחד מכונן. הסכסוך הישראלי-פלסטיני- ערבי נותר בעינו. למרות הנסיונות לתבוע הבנה בין הצדדים, זהו ניסיון כושל שנועד להתפורר. שני הצדדים סופגים מהלומות מכאן ומכאן. אזרחים תמימים הופכים בעל כורחם לניצודים במשחקי ציידים. אף צד איננו מרוויח מלבד דם,שכול ושנאה. אולם, למרות החסרון הברור של המלחמה הניתשת מזה שנים בין הצדדים- זהו מעין בור ללא תחתית. תמיד היו התכתשויות בין הצדדים ותמיד יהיו. הסיפור אותו מגולל סמי מיכאל דן בסוגייה קשה זו בדיוק אך מפלפל אותה בקושי נוסף ובלתי צפוי: מה קורה כאשר בלב ליבו של המאבק האבוד, מגלה גיבור הספר שהוא אינו יהודי ואימו הורתו אינה אימו האמיתית אלא פלסטינית בשטח הפלסטיניים? כיצד הגיבור, זאב, מקבל את העבודה שכל ימי ילדותו ונעוריו חי בשקר והוא ילד מאומץ? כיצד מקבלים זאת קרוביו, כאשר הוא מתבגר, נושא אישה ונולד לו ילד קטן? כיצד מקבל זאת הצד השני, כאשר הוא מתוודע אל האח היהודי האבוד שגדל וצמח בין ברכיי האויב המר? האם קשר כזה טיבו להתקיים, להתעלם ולמחוק את המכשולים הלאומיים ולשגשג כנגד כל הסיכויים או שמא נועד להתפורר והשתקע בתוך האפר, אליו קורסים חללי שני הצדדים? הספר מתאר את המציאות המרה בסוף שנות ה-90, כאשר ישראל המדממת ספגה פיגוע מחריד בזה אחר זה: התפוצציות, לינצ'ים, יידוי אבנים....מציאות שאינה זרה לאף אחד איתנו. שאנו חיים אותה בימינו, ימי הקורונה. הקורונה היא שחקן חדש שנכנס אל המערכה אך מלחמת הדמים היא שחקן ישן שמלווה אותנו באדיקות. יש דבר מה מעניין, מכיל ואף מרתיע בקריאה בספר שהוא כל כך חלק מהוויתנו, ההוויה הישראלית. ספר שהוא בעת ובעונה אחת כה ישראלי אך גם מייצר מעין התנגדות פנימית, לפחות מבחינתי, שכן אני יהודייה מרחם אימי, לא גיליתי על שארי בשר פלסטינים חבויים אך אף על פי כן, מלחמתו של זאב [בדיר] לנסות ולגשר על הפערים, לנסות לחבר בין הצדדים, מעוררת תחושות של חמלה. זאב משתדל בכל מעודו להפיק את המיטב מהמציאות שנכפתה עליו, שנפלה עליו כרעם ביום בהיר, ואנו עדים לתהליך הזה שהוא צועד בגפו, צעד אחר צעד. שפתו של סמי מיכאל יפייפיה. נוגעת בקוראים בחלקים העדינים ביותר, במקומות שאנו לא רוצים להתחפר בהם ולדעת על קיומם. הנסיון הנואש להמשיך בשגרת ימינו גם כאשר השנאה מהדהדת והתחושה שאנו צועדים על פי תהום, הניסיון הנואש להסב פנים למציאות המחוררת וטפיחתה על הפנים, ההפנמה שאי אפשר להתעלם וגם אם אנו מתכחשים למשהו אין זה אומר שאינו קיים. לי אישית הספר הזה עורר את השדים הפנימיים, וההבנה שהנסיון לחבר בין הצדדים לא באמת יצלח. ולמרות הרצון האוטופי על חברה מתוקנת, על שלום בין מושאי שנאתנו לבינינו, הפיכתם לחברנו הטובים ביותר, היא אפסית. עמוק בתוכנו הפחד שורר, הפחד הזה מדקירות, מפיצוצים, מהנשימה הנעצרת כאשר אדם שיש בו קמצוץ של חשדנות פוסע מולך וההרגשה של מה שיהיה אם... דאגות יומיומיות מן השגרה הלעוסה והבלה לא חסר, אך אליה מתווספים דאגות נוספות שמתרחבות ומתפקעות לנוכח אירועים מחרידים כמו רציחתה של אישה תמימה, שיצאה לרוץ ולא שבה. של ילדה שיצאה לנשום מעט אוויר צח ונרצחה באכזריות שהיית בטוח שמצויה בסרטי מתח פסיכופטיים בלבד. מעטים הישראלים שלא חוו על בשרם או על בשר קרוביהם את נחת זרועו של הטרור, גם אני ובני משפחתי לא סטינו מהסטטיסטיקה העצובה ולכן התעצם חיבורי האישי עם מנעד הדמויות ורגשותיהן, בין אם יהודית הן או ערביות. המציאות בספר אינה נורמלית אך גם החיים אינם כאלה. למעשה, הם כבירים, מוטרפים ומניחים אותנו בכיס הקטן שלהם בכל פעם מחדש.”

“הסופר סמי מיכאל פותח את יומו בשלהי הלילה כך נאמר, בעת הזריחה הוא מתעורר, שותה קפה שחור, ומתיישב לכתוב על הגבול בין דמדומי החלום. "הכתיבה אצלי היא לצד החיים, ואני משתמש בה כדי לברוח משגרת היום יום", הוא מדגיש באותו הריאיון. הוא כבר בן 96 היום, ו"ויקטוריה" היה הרומן הראשון שלו שקראתי. זכור לי שמאוד נהניתי. המשורר נתן זך אמר על היצירה הזו, שמדובר ברומן הטוב ביותר שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית (1993), וכהרגלי, לקראת קריאת הרומן הזה,כל רומן בעצם, רפרפתי בין הסוקרים שקדמו לי וגיליתי שהם חלוקים בדעותיהם. אולי זה מרמז על נטייתו הפוליטית של הסופר, והדרך שבה הוא מביע את דעותיו בכתיבה... אולי ... לא בטוח . "יונים בטרפלגר", נכתב כמעין ספר המשך, על פי סיפרו של הסופר הפלסטיני ע'כאן כנאפי - "השיבה לחיפה" שהתפרסם בשנת 1969. גילוי נאות – אני בנאדם א-פוליטי לגמרי ולא משום שאינני אוחזת בדעה משלי, אלא ש... בדרך כלל אני משתדלת למצוא את המאחד והמאזן שבעולמנו, בחיינו, בעיקר בין בני האדם, ואני נורא חומלת, כל צד על המפה, - אמירה שאולי נשמעת כללית מדי אפילו על גבול ה"מתייפייפת" אבל מה לעשות הפוליטיקה מנוגדת לחיי הרוח, ואני בנאדם של רוח... עלילת הספר מאוד רלוונטית לכל 74 שנות קיומנו ועוד הרבה לפני... אבל בעיקר לתקופה בה הספר נכתב (2005). תינוק הושאר בעריסה על ידי משפחה פלסטינית שנמלטת מחיפה ב-1948, ונמסר לאימוץ לידי זוג פליטי שואה ישראלי חסוך ילדים. הוא גדל כיהודי, הופך לגבר עשיר מאוד ומצליח, ובהגיעו לבגרות מתחקה אחרי שורשיו ובאופן חלקי "מאמץ" אותם. ברקע פושע טרור אכזרי לכל עבר, מול התגובה הניצחת מהצד הישראלי שמגיעה בהתאם . זו יצירה עשירה ומרתקת, רגישה ומעמיקה, רבת קונפליקטים זהותיים וקיומיים של נשים וגברים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, שנוגעת בהמון רבדים אנושיים,, ולי זה עשה חשק להמשיך ולקרוא עוד מספריו. בל נשכח שסמי מיכאל הוא מן הסופרים החשובים בישראל - קראו אותו !”

“זו הפעם הראשונה שאני קורא את ספרו של סמי מיכאל וגם הפעם האחרונה. הגעתי לעמוד 165 , שם כבר התייאשתי, נטשתי את הספר. יש בסיפור גוש ביובש הכתיבה שאינה ממוקדת ותכליתית. הסיפור לכאורה נשמע מעניין ואף מרתק, אך לדאבוני סופר דגול כמו סמי מיכאל, לא הצליח למנף את העלילה לשום מקום גבוה. הרבה טקסטים ארוכים שאין בהם תוכן משמעותי, התמרחות של מצבים קבועים, שאין להם קשר לנושא הסיפור. משעמם וחוזר על עצמו. לא מומלץ בעליל. חבל על הזמן”

“סמי מיכאל סופר אהוב עליי במיוחד,יודע להכנס ללב האדם.. בעדינות,בלי לפגוע בשום עם מתאר את זאב שחונך בישראל למשפחה ניצולת שואה,נושא ערכים טוב לב ונאמנות, ומצד השני את המשפחה הפלשתנאית החמה הסובלת הפצועה..אנו רואים וקוראים על המצב הקשה הזה שאין בו שום תיקווה לגישור מידי יום בתיקשורת והספר חותם בסוף מר....לאורך כל הספר פחדתי שהגיבור ישנה את עורו ויבגוד במאמציו יחזור למשפחתו, מולידו...אך השכיל המחבר לסיים באלגנטיות עצובה את הסיפור.....”