"שיראה נתן מה פירושו של דבר לצאת מהאלמוניות. שלא יבוא להלום על דלתנו ולומר שלא הזהירוהו.” כך אמר לונוף לאשתו כשהגיע צוקרמן, אז לפני יותר מעשר שנים, לבקר בביתו.

מאז עלילת "סופר הצללים", צוקרמן הספיק לכתוב ארבעה רומנים. אנחנו מתוודעים לצוקרמן כשהוא במקום חדש בחייו, שמו מוכר וכולם יודעים מיהו. ניכר שהוא לא אוהב את הסטטוס החדש שלו, הוא לא אוהב את תשומת הלב, הוא לא נהנה כשאנשים ניגשים אליו ברחוב, הוא נאלץ להתמודד עם מעריצים, איומים, מכתבים, טלפונים, הוא אפילו משלם לשירות טלפונים שיענו לשיחות במקומו. עשר שנים לפחות עברו מאז אותו יום בביתו של לונוף ונדמה שמיום ליום צוקרמן מזכיר את הסופר אותו העריץ יותר ויותר. הוא לא בטוח שמגיע לו להנות מההצלחה ורגשות האשם שלו, כרגיל, בוערים, הוא כמעט ולא יוצא מהבית, הוא מסרב לפגוש אנשים ומקרוביו התרחק.

צוקרמן נאלץ להתמודד עם ההצלחה של ספרו הרביעי נוסף לפרסום וההכרה המתלווים לה, לטוב ולרע. כמו שיש את אלו שרוצים לכבול אותו למיטה יש גם את אלו שרוצים לירוק לו בפרצוף. הדבר שהכי מפריע לו זה כשאנשים לא מצליחים לעשות את ההפרדה בינו לבין גיבור הספר שלו – קרנובסקי, בין הדמויות שבספר לבין הקרובים שלו, בין האמנות לחייו, וזה הופך גרוע יותר כאשר הוא לא בטוח אם ההבדל הזה בכלל קיים.

כתוצאה מכך מספר אנשים יערערו את נפשו של צוקרמן. בכל אחד מהם, לטענתם, צוקרמן פגע בדרך כלשהי, כל אחד מהם ישתמש בספר שכתב ובדמות של גילברט קרנבוסקי נגדו, הם לא רואים את ההפרדה, עבורם קרנובסקי הוא צוקרמן. ביניהם חברים, קרובים ובני משפחתו שלא יחסכו בהאשמות חריפות על כך שהרס את חייהם שלהם, ואף שספרו האחרון הוא הסיבה למצב הבריאותי של אביו.

כנראה, כך נדמה לי וזה די מתאים, שספרו הרביעי של צוקרמן הוא בעצם ההקבלה לספרו של רות' – “מה מעיק על פורטנוי", וכאן בספר "צוקרמן ללא כבלים" רות’, בעזרת דמותו של צוקמרן, משתף חוויות ואירועים מחייו האישיים לאחר פרסום הספר (הגירושים מאשתו, על הלילה בחברתה של כוכבת קולנוע, איומים על אמא שלו ומות אביו), את ההשלכות שבפרסום ספר כל כך שערורייתי, מלא בזימה וחסר גבולות, את ההתמודדת שלו עם ההצלחה והפרסום. הוא משתף אותנו באיך השתנו חייו מקצה לקצה וגם כאן, בטח תופתעו לשמוע, אין מין.

מה שיפה אצל רות זו הדרך בה העלילה מתפתחת ונרקמת לאיטה ובעיקר המסע הזה אליו הוא שולח אותנו, באופן שמרגיש מאוד אינטימי וקרוב. לפעמים הוא מרגיש קצת רחוק ואולי זה פשוט הנושאים עליהם הוא כותב שיכולים להרגיש רחוקים לקורא צעיר כמוני ולפעמים גם לא מאוד מעניינים, ואז התחושות הן כמו ירידה אל השוליים לכמה רגעים בהם הקורא מקבל הצצה מהצד אל עולם אחר ותקופה אחרת. מהר מאוד חוזרים שוב אל המרכז וממשיכים הלאה, צועדים בשביל המוכר, בעוד העלילה מממשיכה להתפתח ושוב הכל מרגיש מוכר וחמים ואז כמו בכל ספר שלו מגיע הגראנד פינאלה, החלק האחרון, הסוף העצמתי והמטלטל שגורם לך לחשוב שוב ושוב ושוב...

"שיראה נתן מה פירושו של דבר לצאת מהאלמוניות. שלא יבוא להלום על דלתנו ולומר שלא הזהירוהו.” כך אמר לונוף לאשתו כשהגיע צוקרמן, אז לפני יותר מעשר שנים, לבקר בביתו.

מאז עלילת "סופר הצללים", צוקרמן הספיק לכתוב ארבעה רומנים. אנחנו מתוודעים לצוקרמן כשהוא במקום חדש בחייו, שמו מוכר וכולם יודעים מיהו. ניכר שהוא לא אוהב את הסטטוס החדש שלו, הוא לא אוהב את תשומת הלב, הוא לא נהנה כשאנשים ניגשים אליו ברחוב, הוא נאלץ להתמודד עם מעריצים, איומים, מכתבים, טלפונים, הוא אפילו משלם לשירות טלפונים שיענו לשיחות במקומו. עשר שנים לפחות עברו מאז אותו יום בביתו של לונוף ונדמה שמיום ליום צוקרמן מזכיר את הסופר אותו העריץ יותר ויותר. הוא לא בטוח שמגיע לו להנות מההצלחה ורגשות האשם שלו, כרגיל, בוערים, הוא כמעט ולא יוצא מהבית, הוא מסרב לפגוש אנשים ומקרוביו התרחק.

צוקרמן נאלץ להתמודד עם ההצלחה של ספרו הרביעי נוסף לפרסום וההכרה המתלווים לה, לטוב ולרע. כמו שיש את אלו שרוצים לכבול אותו למיטה יש גם את אלו שרוצים לירוק לו בפרצוף. הדבר שהכי מפריע לו זה כשאנשים לא מצליחים לעשות את ההפרדה בינו לבין גיבור הספר שלו – קרנובסקי, בין הדמויות שבספר לבין הקרובים שלו, בין האמנות לחייו, וזה הופך גרוע יותר כאשר הוא לא בטוח אם ההבדל הזה בכלל קיים.

כתוצאה מכך מספר אנשים יערערו את נפשו של צוקרמן. בכל אחד מהם, לטענתם, צוקרמן פגע בדרך כלשהי, כל אחד מהם ישתמש בספר שכתב ובדמות של גילברט קרנבוסקי נגדו, הם לא רואים את ההפרדה, עבורם קרנובסקי הוא צוקרמן. ביניהם חברים, קרובים ובני משפחתו שלא יחסכו בהאשמות חריפות על כך שהרס את חייהם שלהם, ואף שספרו האחרון הוא הסיבה למצב הבריאותי של אביו.

כנראה, כך נדמה לי וזה די מתאים, שספרו הרביעי של צוקרמן הוא בעצם ההקבלה לספרו של רות' – “מה מעיק על פורטנוי", וכאן בספר "צוקרמן ללא כבלים" רות’, בעזרת דמותו של צוקמרן, משתף חוויות ואירועים מחייו האישיים לאחר פרסום הספר (הגירושים מאשתו, על הלילה בחברתה של כוכבת קולנוע, איומים על אמא שלו ומות אביו), את ההשלכות שבפרסום ספר כל כך שערורייתי, מלא בזימה וחסר גבולות, את ההתמודדת שלו עם ההצלחה והפרסום. הוא משתף אותנו באיך השתנו חייו מקצה לקצה וגם כאן, בטח תופתעו לשמוע, אין מין.

מה שיפה אצל רות זו הדרך בה העלילה מתפתחת ונרקמת לאיטה ובעיקר המסע הזה אליו הוא שולח אותנו, באופן שמרגיש מאוד אינטימי וקרוב. לפעמים הוא מרגיש קצת רחוק ואולי זה פשוט הנושאים עליהם הוא כותב שיכולים להרגיש רחוקים לקורא צעיר כמוני ולפעמים גם לא מאוד מעניינים, ואז התחושות הן כמו ירידה אל השוליים לכמה רגעים בהם הקורא מקבל הצצה מהצד אל עולם אחר ותקופה אחרת. מהר מאוד חוזרים שוב אל המרכז וממשיכים הלאה, צועדים בשביל המוכר, בעוד העלילה מממשיכה להתפתח ושוב הכל מרגיש מוכר וחמים ואז כמו בכל ספר שלו מגיע הגראנד פינאלה, החלק האחרון, הסוף העצמתי והמטלטל שגורם לך לחשוב שוב ושוב ושוב...