ביקורת ספרותית על מציאה מאת גרהם נורטון
ספר מעולה

---

אליזבת קיין היא מרצה לספרות, גרושה טריה ואם לנער בן 17. היא נוסעת מניו יורק לאירלנד אחרי מות אמה כאשר כל תוכניתה מסתכמת במכירת הבית ובלומר שלום לזכרונות ילדותה שם. היא מגיעה הביתה ומוצאת אותו עמוס לעייפה בפריטים רבים ומיותרים. היא לא יודעת מאיפה להתחיל ואז מוצאת חבילת מכתבים. היא לא שיערה בנפשה למצוא שם דברים שיטלטלו את עולמה.
מכתבים אלו חושפים פן חדש באישיותה של פטרישיה קיין, אמה של אליזבת. פן רומנטי ורגוע שלא זכתה לראות מעולם. אמא שלה תמיד הייתה טרחנית ודאגנית עד כדי מחנק ושלא להזכיר את היותה מסוגרת חברתית. הפטרישיה מהמכתבים היא אחרת. מה שמסקרן עוד יותר זה שישנו שם שמעולם לא שמעה: אדוארד פולי.
מיהו אותו אדוארד פולי?
מדוע אליזבת לא שמעה עליו מעולם?
מי הייתה באמת פטרישיה קיין?
אכולת סקרנות, מתחילה אליזבת לשאול ולחקור אודות עברה של אמא שלה. הסיפור הנפרש לפניה הוא פשוט מדהים.
הסיפור מסופר בגוף שלישי בפרקים הנעים בין אז לעכשיו. הפרקים של "עכשיו" מגוללים את סיפור מסעה של אליזבת אל אירלנד ובעצם, אל גילוי שורשיה וחיי משפחתה האמיתיים, אלה שלא ידעה מהם כמעט כלום. הפרקים של "אז" מביאים לנו את סיפורה של פטרישיה.
הכתיבה קולחת, זורמת, קלילה ונעימה ובה בעת היא מושכת, מסקרנת ולא מניחה לקורא להפסיק לקרוא. מודה, הסקרנות הרגה אותי. רציתי לדעת כיצד התמודדה פטרישיה עם המציאות ההזויה והאכזרית אליה נקלעה וכיצד הגיעה לאן שהגיעה יחד עם בתה. סיפור זה פשוט היה מרעיש, מקומם, אכזרי ומעורר חמלה באותה נשימה.
זה סיפור על משפחה, על סודות שעלולים לשנות את פני הדברים, על תגליות של אז לעומת אלו של עכשיו ושזירת העבר וההווה בצורה כה מיוחדת שמביאה לסגירת מעגל ואם תרצו, במובן מסוים, היסטוריה שחוזרת על עצמה ולו רק כדי להעניק הבנה לגבי אופיים של אנשים שדנו אותם לידי חובה במידה כלשהי מבלי לדעת מדוע נהגו כפי שנהגו.
זה סיפור הבנוי היטב וכזה שמביא לקדמת הבמה דמויות הסובלות מבדידות וכאב, מתמודדות עם אובדן ועם ההשלכות של עיבוד אותן רגשות ומעל לכל, כמיהה לשלמות אנושית הטבעית ביותר עבור כל אדם. אז נכון, קראנו אי אלו ספרים העוסקים בגילוי זהות אישית וחקר העבר המשפחתי, אבל כאן יש צבע אחר, טעם ונופים אחרים לעלילה שפשוט שבתה אותי בקסמה. מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על מציאה