ביקורת ספרותית על מציאה מאת גרהם נורטון
ספר טוב

---

#
לפני כמה חודשים קראתי שתי ביקורות חמודות – של זאבי ושל סנטו (תודה רבה!) - על הספרים של נורטון. הבנתי ממה שנכתב שזה מסוג הספרים המנחמים בלי לזלזל באינטליגנצייה של הקורא. מיד הורדתי את שניהם (אין לכם מושג כמה אני מחפשת ספרים מהסוג הזה, שיחצצו בין קריאה של ספרים כבדים, קשים לקריאה, מעצבנים או מנופחים...) קראתי את ספר הביכורים, "נחלה" ואהבתי, ועכשיו הגיע תורו של זה.

הגיבורה בסיפור הזה היא אישה אירית שחיה בניו יורק, מגדלת את בנה בן ה-17אחרי גירושים מכוערים. היא לא מתגעגעת לימי ילדותה בעיירה האירית הנידחת, עם המון שכנים שדוחפים את האף ואמא יחידנית, דאגנית שלא איפשרה לה לעשות דברים מסוכנים (נגיד טיולי בית ספר או לינה אצל חברות) ולא דיברה איתה על דברים, שמן הראוי היה שתדבר. ובכן האם הזאת נפטרה, השאירה לה את ביתה בירושה, והיא מגיעה לאירלנד כדי לסגור עניינים, למכור את הבית ולחזור הביתה, להיות אם דאגנית לבנה. לגמרי במקרה היא מתוודעת לסיפורים שהיא לא הכירה. מתחילה לדבר עם אנשים זרים ולגלות סיפור מדהים שהיא חלק ממנו בלי להכיר את הנפשות הפועלות.

נורטון, הבנתי, הוא אושיית תרבות רב-מדיה: הוא שחקן, סופר, קומיקאי ומנחה טלוויזיה אירי. (מקטע שראיתי התרשמתי מהנינוחות בהנחייתו, משהו שאינו מוכר לי מצפייה במנחי טלויזיה מיוזעים ובעלי הומור פטישים) הוא מצטרף למעט דמויות של שחקנים שכתבו ספר, (מי אמר יו לורי?) בלי להרגיש שמגיע להם נובל על זה. זה מה שהוא אמר: "ההורים שלי הם ממעמד הפועלים, וכמו הורים ממעמד הפועלים הם הוציאו הון על חינוך כדי שיהיה לי טוב יותר." אם תחשבו רגע על המשפט הזה, הוא בכלל לא מצחיק.

הסיפור הזה מקיים מה שהבטיחו לי הביקורות שקראתי: הוא מעניין, נעים לקריאה, לא הייתי עולה על ההסבר גם אם היו נותנים לי הארכת-זמן על הפרעות קשב וריכוז (אין לי. אבל גם ל40% מאלה שמקבלים אותה אין...) מפני שההסבר היצירתי בלתי ניתן לניחוש ואפשר רק להתענג עליו. ספר שאינו דורש ממך יותר ממה שאתה מוכן לתת לו, ובלי להרגיש אתה נשאב. נורטון יצר עולם שמצד אחד מובן ומקובל ומצד שני הולך לפתרונות קצה מופרעים. ואולי ככה זה באירלנד, מה אני יודעת?

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מציאה