ביקורת ספרותית על געגועים לאולגה - ספריה לעם #402 מאת אהרן מגד
ספר טוב

---

"בילדותו הביא פעם שיר שכתב אל המורה שלו, המשורר דאלצ'ב, כדי שיחווה דעתו עליו... דאלצ'ב עיין בשיר כמה רגעים, אחר כך נשא עיניו מן הדף ואמר: 'אתה כותב ישר מידי, שיר טוב צריך  להיות כתוב קצת על העוקם'... " (עמ' 225).
 
אלברט גירון הוא פקיד אפור בעיריית תל-אביב, שעיסוקו העיקרי מתמצא בגביית מיסים, אגרות וקנסות. אשתו עובדת במשרד של נסיעות, ובתו סטודנטית למדעי הדתות באוניברסיטה העברית. אלברט הוא אולי אדם רגיל, ממוצע, שלא נאמר בינוני, כמו רובנו המכריע, אבל יש לו שאר רוח והוא שואף לנשגב. הוא קורא ספרות קלאסית, איכותית ועיונית, שומע מוזיקה קלאסית ואופרה, ואוהב להשתעשע במחשבות פילוסופיות קיומיות מעמיקות.
 
בשנות החמישים לחייו מחליט אלברט, בניגוד לכל היגיון כלכלי, ולכל עצות מכריו, לעזוב את עבודותו המסודרת ולשבת בחדרו מוקף הספרים ולהתמסר למה ששאף כל חייו: לכתוב רומן אפי מרשים ש"הסוז'ט" שלו, כך הוא מגלה לאנשים ספורים, עוסק במלחמה של האדם בשטן שבתוכו, לא פחות. קשה לזלזל בהחלטה שלו, אלברט לא רוצה לפספס את חייו ולאבדם מול שולחן משרדי, ניירת אינוספית וניהול בירוקרטי של רשות מקומית תחת מנהל שמתעמר בו. הוא מואס בוולגריות ובריקנות ההמונית, הוא שואף לחרוג מהשיממון הכפוי עליו ובעיקר - הוא רוצה להשאיר חותם.
 
אלברט לא אדם שטחי, והוא לא ממהר לטבול את הקולמוס בדיו. ממש לא. הוא מכין את עצמו למטרה על ידי קריאה רוחבית מרשימה. אומרים שלינקולן אמר "לו היו לי שמונה שעות לכרות עץ, הייתי מקדיש שש מהן להשחזת הגרזן". כך נוהג אלברט. את הבוקר הוא מקדיש לקריאה של תרגומי ספרות רומית, ה"מֶטָמוֹרפוֹזוֹת" של אובידיוס, "רעיונות מרקוס אוֹרֶליוס" ועוד כתבים ומאמרים של הוראטיוס, סֶנֶקה וקיקֶרוֹ, מפני "שאין כמו קריאת ספרות רומית לאלף את האדם לכתיבה מסודרת, ממושטרת, קצובה וצרופה מסיגים" (עמ' 46). בהמשך הוא קורא עוד ספרות כמו המסות של מונטיין, וכתבי פילוסופים כמו שפינוזה, קירקגור וניטשה. זאת כמובן לצד רומנים איכותיים. לצורך הכתיבה הוא מייחד שלוש מחברות. האחת יומן אישי, השנייה אגרון לביטויים יפים אותם הוא שולה מקריאתו, או מביטויים שהוא שומע במהלך היום, והן שנועדו להזין את המחברת השלישית – היצירה עצמה.
 
וכך מתגלגל לו הסיפור על חבלי הייסורים של אלברט שמנסה לכתוב את יצירת חייו כשנפשו מטלטלת בכף הקלע בין הנשגב לבנאלי. פעמים שהוא מסתובב בדירתו אנה ואנה, כארי בסוגר, ופעמים שהוא שוקע בקריאה עד שהוא שוכח את עצמו, פעמים שהוא יוצא לשחיית בוקר ארוכה כדי לתת למחשבותיו להתפתח, ופעמים שהוא מחליף את השחיה בטיולים ארוכים על הטיילת. פעם אחת, בהחלטה של רגע, הוא אף נעלם להתבודדות בהולה של כמה ימים בהרי הגליל. הוא מסתכסך עם אשתו הטובה ועם בתו הרדיקלית, והכתיבה אינה פורצת. ברקע עומדת השאלה הגדולה. האמנם אדם פשוט מן השורה יכול לחרוג מן הבינוניות האפורה של חייו ולהעפיל לדרגת 'יוצר', האם די בהחלטה נחושה כדי להפוך פקיד לסופר? הדמויות של מגד עגולות ועשויות היטב, ויחד עם המבט האירוני הדקיק יש גם הרבה חמלה והבנה לניסיון מכמיר הלב של אלברט לצאת מהקיום השגרתי של חייו.

אפשר לראות ביצירה של מגד עוד ניסיון ספרותי להתחקות אחרי אותה נקודת השראה שכל יוצר מחפש, אחר הכוח המניע שפורץ את הסכר. והנה פגישה מקרית עם צעירה עולה מרוסיה, אולגה, שנקרית לפניו באחד מטיוליו בטיילת, שנאחזת במחשבתו וגדלה לממדים מיתיים, עשויה להביא את אלברט - בצורה נפתלת וכמעט מקרית, כמעט הרסנית, ממש הפוך מדרכו הסדורה והמחושבת - לגאולה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על געגועים לאולגה - ספריה לעם #402