ביקורת ספרותית על סיד מאת אסתי ג. חיים
ספר מעולה

---

יש משהו מהפנט בלובן של הסיד. הוא בוהק, והוא נקי, ויש משהו בצחות שלו שתופס את המבט שלך. בחירת השם לספר היא מעניינת, ואני מצאתי בו כמה פרשנויות. ואת כל התכונות שמניתי אפשר למצוא בכתיבה של הסופרת. יש משהו נקי בכתיבה שלה, נראה שכל מילה נבחרה בקפידה, ומצאה את מקומה המדויק. ומה שהכי משמח זה שאסתי חיים שומרת על צורת הכתיבה הזו בכל ספריה ואף פעם לא מאכזבת.

לפני המון שנים, יצאנו כמה בנות מהעבודה לערב בנות. רובינו היינו פחות או יותר באותה שכבת גיל, חוץ מאחת שהיתה מבוגרת מאיתנו בהרבה. פער של שני עשורים. ישבנו, אכלנו, ודיברנו, והשיחה התגלגלה לנושא של הטרדה מינית. ואז החברה המבוגרת אמרה כביכול בחצי צחוק אבל היה שם גם כאב ושמץ מרירות: אני הייתי מתה שמישהו יטריד אותי, אבל מי בכלל מסתכל עלי בגילי? כל הסיפור הזה נקבר אי שם, שנים שלא נזכרתי בו, ופתאום - בום! בנובלה השנייה בספר, מתוך השלוש - וחג לה שמח שמה, הסיפור הזה פרץ ועלה ממעמקי הזיכרון.

חנה, שחוגגת יום הולדת שישים ותשע לא מרגישה בגילה. בתוך תוכה היא עדיין בחורה צעירה, תאבת חיים. רוצה להרגיש נאהבת ונחשקת. אבל גם מודעת לגיל, שהוא לא רק מספר- הוא גם הפער בין איך שהיא מרגישה לאיך שהיא נתפסת. זה הגיל הזה בו הופכים להיות שקופים ולא ממש רלוונטים.

שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה. (עמ' 131).

אני תמיד אומרת שסיפור שסופר כתב, זה הסיפור שלו, והכל. אבל כשהסיפור לוקח אותך אל תחנות בחייך , ומפגיש אותך בחייך שלך - הרווחת פעמיים.
בדידות, סודות שהגיבורים נושאים עימם שנים, תחושת החמצה, זוגיות שבורה, חיות ומוות, אלו נושאים שעוברים מנובלה לנובלה. ובכלל, נראה שהדמויות בשלוש הנובלות הן כמו בבושקות, שבתוכן יש עוד אנשים, כאילו במהדורה יותר גולמית, ראשונית, לפני שהחיים נגעו בהן והפכו אותן למי שהן היום.

ספרות ישראלית במיטבה, ממליצה מאוד!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על סיד