ביקורת ספרותית על Twilight of the Idols: or How to Philosophize with a Hammer (Oxford World's Classics) מאת Friedrich Nietzsche
ספר טוב

---

בתור מישהו חדש בתחום - להיות כנה? העניין מזכיר שיטוט בין תאי הבידוד בבית סוהר מקומי, אתם מביטים באסיר הממוצע היושב באחד מהתאים ומקבל בחילה המלווה לעיתים רחוקות במעין סקרנות לדעת מדוע הוא בעצם נמצא שם. הציטוט הנודע ''ללא המוזיקה, החיים היו טעות'' משובץ כאן בספר הזה יחד עם עוד כמה עשרות מכתמים הפותחים את היצירה ומדברים על נושאים מגוונים.

ניטשה ידע לכתוב: הספר עצמו חובר בתוך שבוע וקצת, בעוד שניטשה היה בחופשה בסילס מריה. אחרי שנים רבות ומרירות אך פוריות מבחינה יצירתית מאז שנאלץ לעזוב את לימודי ההוראה באוניברסיטה הנה הוא סוף סוף התחיל להתפרסם, התהילה והפופולריות של ניטשה התפשטה בגרמניה ומחוצה לה. הו אז הוא כתב את הספר הזה המשמש מעין מבוא ליצירות המאוד מסובכות שלו, אך מהנה בעבורי לראות בו יצירה עצמאית. זמן קצר לאחר מכן הוא הספיק לחבר את ''הנה האיש'' וחווה את ההתמוטטות המפורסמת שלו בשנת 1889 שממנה לא התאושש. על מה עוד הספר מדבר? על הרבה דברים - מלבד הפילוסופיה שבספר וכמובן המיזוגיניה האופיינית שלו כלפי נשים, לניטשה יש הרבה מה לומר על פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון, ואפילו הסופרת ג'ורג אליוט (לה הוא ממש לעג).

הבעיה של סוקרטס:

אם הבנתי נכון - ניטשה העריץ את הפילוסופים הקדם-סוקרטיים מכיוון שהוא ראה בהם אמיצים יותר, לבביים יותר, כאלו שסומכים יותר על האינסטינקטים שלהם ואומרים ''כן'' מוחלט לחיים עצמם. הוא וראה בפילוסופים כמו סוקרטס ואפלטון ובעיקר סוקרטס כפחותים מהם ואכן לטענתו לאט לאט העניין התגלגל לכך שהחיים נראו יותר ויותר חסרי תכלית וכי כיצד ניתן להסביר עוד מדוע יוון הקלאסית איננה עוד? הלא הייתה התחלה כלשהי לכך ושום מבנה לא קורס יש מאין. מיותר לציין שהיוונים לא עובדים יותר את זאוס והרבה השתנה בתרבות שלהם אבל ייתכן וזה כבר נושא אחר הקשור בעיקר לבעיית הנצרות ופחות לבעיה של סוקרטס. סוקרטס הביא יותר נזק מתועלת בעובדה הפשוטה שהוא שם דגש רב מידי על כוחו של ההיגיון - הוא פעל ודיבר בעוד בתוככי עצמו הוא הונע בידי דחף אינסטינקטיבי יחיד שהחליק לו לתוך מימד פסיכולוגי, מוסרי ופיזיולוגי והתנוון בסגידתו לרעיונות ניהליסטיים, ייתכן ולקיחת כוס הרעל עצמה מעוררת חשד... יש יותר אלילים מהמציאויות הקיימות עצמן ואותם צריך לרסק. גם סוקרטס ריסק אלילים בדרכו שלו ויצא נגד המוסכמות אם כי הוא הפך לחלק מהבעיה עצמה. סוקרטס היה מכוער ושייך לשכבות הנמוכות, אותם ניטשה ממש לא חיבב. סוקרטס אולי אפילו שיקף את האנרכיה בהתגלמותה - רעיון שבו ניטשה ראה כמשותף בין הנוצרי והאנרכיסט והוא ששני אלו תמיד מורדים נגד הסדר הבריא הקיים ומלאים בנקמנות כלפי החזקים מהם, לשניהם יש את אותם השורשים - סוקרטס הוא בעיה, ועל קצה המזלג האם הוא היה יווני בכלל?

לאחר מכן מגיעים חלקים קשים יותר בהם ניטשה דן במוסר ועורך התקפות על המוסר, התקפות על הנצרות, מבטא טענות כלפי הגרמנים ומגרעות תרבותם ועוד ועוד. הוא מרסק אלילים מפה ועד לקצה האופק ופרובוקטיבי - לחשוד ולכבד את הספר לחשוד ולכבד. למתחילים כמוני אולי באמת עדיף למיין את החלקים הטובים שבו ולקבל פרספקטיבות חדשות עד להבנות נוספות בעניין. לא חסר בו כיעור וקסם בו זמנית. הסקירה הזאת רחוקה מלהיות מושלמת וצריך לברר עוד דברים בנושא. 124 עמודים שצריך לחשוב ולהבין לאורך זמן רב אשר לא ניתנים להבנה בבת אחת.

» ביקורות נוספות של אָמוֹן
» ביקורות נוספות על Twilight of the Idols: or How to Philosophize with a Hammer (Oxford World's Classics)