ביקורת ספרותית על הקוסם מארץ ים [מהדורה מחודשת] - ארץ ים #1 מאת אורסולה לה גווין
ספר מעולה

---

פעם, לפני שניים שלושה חודשים, לפני שהזעם והפחד והמצוקה החלו לחלחל היטב ולחנוק אותנו, שמעתי המון אנשים (ואני בתוכם) מספרים על מה הם שמחים במציאות הקורונה. על מה הם מודים. מה הם גילו. במה הם התחזקו.
אז עכשיו קצת יותר קשה להודות. לי לפחות. והנה, עכשיו, אני מודה.
כשהכל רק התחיל, וכשנסגרו הספריות ודברו על סגר ובכלל לא ידענו לדמיין מה יהיה, המשפחה שלי ואני עטנו על אתר ספריה איזורית גולן באינטרנט והזמנו המון, המון, המון ספרים. המון. סדרנו שורה יפה על מדף בסלון והיה כיף לראות את עושר הספרים הזה ככה בבית שלי.
אחי הגדול שמע המון המלצות על הספר הזה, הוא הזמין אותו.
לי הספר הזה היה נראה מוזר. כאילו שהוא לא אמיתי. מעולם לא שמעתי עליו, ובתור קוראת מגיל קטן ספרי נוער היה לי משונה לגלות ספר שנחשב לספר נוער, פתאום.
אז קראתי אותו.
הו.
תודה, תודה אורסולה ק' לה גווין, זכרונך לברכה. השארת לנו ברכה.
בחיים לא קראתי ספר כזה. כזה- שונה, עמוק. אמיתי.
דוגמה לתודה על הקורונה ששמחתי עליה אז- הזמן הפנוי. לא לקרוא בחטף כמה עמודים כל יום (במקרה הטוב) ולנסות להזכר מחדש כל פעם על מה מדובר, מי הדמויות וכו', אלא פשוט- לקרוא. ולהכנס. אז קראתי את הספר בזמן קצר יחסית בשבילי (קוראת לאט)- יומיים, יומיים וחצי. הספר קצר יחסית, 235 עמודים בערך? וזה הקסם של סדרת ארץ ים, תכל'ס. ספרים לא ארוכים. ובכל זאת מלאים.
ממשיכה לחפש מילים למה זה. אח שלי קרא אחריי, ונסינו לפענח את ענין סגנון הכתיבה של הספר. אני אמרתי: "ישן כזה." אבל זה לא, ממש לא. זה לא ג'יין אוסטן (כבודה היקר במקומו מונח), לא צ'רלס דיקנס או ווטאבר. לא שפה מליצית, לא קלאסיקה. וכבר יש לי מילה: עתיקות. יותר מדויק מזה- בראשיתי. קדום. עולם אחר של מילים, של הגשה, וכמה שזה יפה. כמה שזה מתאים.
עלילת הספר יחסית פשוטה. אם מהות סדרת הספרים הזאת היתה העלילה שלה, ה"מה קורה בספר", אז היה נחמד. היה אחלה. יותר טוב מזה וזה, פחות מוצלח מההוא.
והעלילה באמת יפה, וגם עולם ארץ ים הוא מיוחד ויפה ומפחיד ומסעיר- וזה בעצם כבר לוקח לחלק המשלים, שהופך את הספר הזה למה שהוא:
הוא משל. לחיינו שלנו. זה לא תמיד מורגש בזמן הקריאה, אלא בדיעבד.
אקח דוגמה מהספר בשביל להסביר: בארץ ים יש לכל חפץ, חיה, או אדם, לכל דבר- שם אמיתי. לאבן יש שם אמיתי. לארנב ולבז. ולאדם. למשל, שמו של גיבור הספר הוא גד, אבל כינוי היומיום שלו הוא נץ. מעטים יודעים את שמו האמיתי. כי בעולם ארץ ים המלא קסם, הידיעה של מישהו אחר את שמך האמיתי מקנה לו יכולת לשלוט בך, לפגוע בך. לכן רק אנשים שאסמוך עליהם ידעו את שמי האמיתי. מזכיר לי- בהקשר לעולמנו- סודות. אפלים, קשים או סתם פרטיים. שנספר רק למי שנסמוך עליו ולא לאיזה ארחי פרחי שאולי ישתמש בזה נגדנו. עזבו יפגע בנו. יחשוב עלינו דברים רעים, אולי יחסו אלינו ישתנה. ההקבלה הזו יחסית שטוחה, אבל זו האסוציאציה שלי ואני מתחברת אליה.
עוד משהו חכם וגם כזה פשוט, כזה נכון והגיוני, הוא הקטע של הגיבור. הדמות. גיבור הספר הראשון שמלוה גם את הספרים בהמשך הסדרה- נץ, או גד (ששש!:)) הוא לא גיבור במונח המקובל של ספרות וסרטים- בהתחלה הוא די טיפש, אחר כך יהיר (ועדיין טיפש), אחר כך מופנם, ועוד. גם בשאר הספרים- הגיבור לא מתחנף אלי, לקוראת, לפעמים גם עושה דברים שגורמים לי לצרוח עליו בלב. לפעמים הוא נכשל. ולמרות זה, ואולי בגלל זה, קשה לא לאהוב את הדמויות. הדמויות פה לא "גיבורות". הן "מתבגרות". וגם "מתגברות". וככה זה בחיים.
את הספר השני (הקברים של אטואן) כבר בלעתי בנחישות תוך כמה שעות, וההתפעמות והפליאה עלו ועלו. אתמול סימתי את השלישי. וואו. מה זה.
אורסולה ק' לה גווין מביאה לנוער את תורת הטאו, ועזבו אם הספר מעניין או לא, גם אם הוא לא היה מעניין- המאמץ שלה לעשות את זה חשוב. הספר הזה הוא מתנה כי הוא כלי לחיים. ואם נהיה מודעים לאור ולחושך שבנו, המאבק בחיים לא יהיה כפול, הוא יהיה משוחרר. כי באמת, כמה אנחנו מתמודדים ביום יום שלנו עם הכאב? הפחד? נראה לי שיחידי סגולה מצליחים באמת. מה שזה לא יהיה, שבא מהחלק השני שלנו. השיר הקצר שמלוה את סדרת ארץ ים אומר הכל:
"רק בדממה- המילה
רק בחשכה- האור
רק במיתה- החיים
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמים הריקים"
לא בא לי לכתוב עוד מילה אחרי המילים האלה (של אורסולה עצמה, אני מניחה). אבל אומר תודה- כןכן, לקורונה- שבתקופה שהיא כאן קראתי כמות ספרים המשתווה לכמה שנים בחיי. וספרים טובים. איזה כיף! ועל הספר הזה, הסדרה הזאת. שכבר כתבתי עליה מספיק לעכשיו, ועדיין, יש עוד כל כך הרבה מה לומר.
בהקשר עניני יותר: גם אני הרגשתי שהספר הזה לא ממש לילדים או נוער, בכובד הראש וברצינות שלו וגם באלימות שיש בו (לא הרבה אבל יש. לא ספר שהיתי מקריאה לפני השינה). מצד שני- מה עדיף? לקרוא דברים מחרידים ואלימים בלי הרבה ערך מוסף/שיש ערך מוסף אך לא עוזר לנו להתמודד בחיים? לא רוצה להכליל, אבל יש לא מעט ספרים היום, פופולארים מאוד, שיש בהם אלימות ומיניות אלימה שיכולים להתיר צלקות בנפש הקורא. אז אולי לא ספר לילדים, אבל לדעתי נוער, מגיל 12 או 13 לגמרי יכול להתמודד עם זה- ואם הנער/ה שיקראו את זה גם יהיו פתוחים תודעתית- בכלל מתנה:)

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על הקוסם מארץ ים [מהדורה מחודשת] - ארץ ים #1