ביקורת ספרותית על פנחס שדה: היומנים מאת אילת נגב
ספר בסדר

---

שנים ריתקה אותי דמותו של פנחס שדה, וככל הנראה - אם עליי לכתוב על עצמי תחזית אסטרולוגית, יתכן מאוד שעוד שנים תופיע ותגיח מאי שם ותמשיך להעסיק אותי. במסגרת אובססיה זו הגעתי גם לקריאת היומנים. זה נכון שפנחס שדה משתמש כמעט בכל כתביו בטכניקת זרם התודעה אבל יש דבר אחד שהוא שימוש בטכניקה ודבר אחר שהוא כתיבה עצמית שוטפת ועוד פחות נטולת פילטרים.
פנחס שדה משתדל לתאר את עצמו באופן יחף. לא להותיר רושם או בניין התפעל. אבל מכיוון שאיני מאמינה שאדם מסוגל עד הסוף לומר את עצמו, אני מוסיפה את המילה "משתדל". במהלך ארבעים שנות כתיבת היומן המופיעות בספר, שדה עובר לא מעט תהפוכות אישיות ומחשבתיות מעניינות. מעברי דירות, בנות זוג, מתפיסת עולם המלאה בהערצה לניטשה, ישו, הלדרלין ועוד הוא מגלה עניין בזהותו היהודית, ביידיש, בית כנסת, רבי נחמן ובסוף חייו עת הוא חולה סופני - גם מתקרב מאוד מאוד לחוג תלמידיה-מעריציה של ימימה, היא אם שיטת ימימה עד ימינו.

באופן אישי ניגשתי אל היומנים של פנחס שדה והקריאה הראשונה העלתה בי קבס. סיימתי עם רצון להקיא ועם איזו אכזבה קיומית מאדם מוערך. בעצה טובה שקיבלתי, ניגשתי לקריאה מחדש. הפעם רצון בעיקר להקשיב. פחות לקטלג. זה היה נסיון חשוב עבורי. היתה בי משאלה למסננת שתעזור לי לזקק מה יותר יעשיר אותי בחיי הנוכחיים ומה פחות, בשלב מסוים ויתרתי גם על המסננת. עבורי זה היה תרגול טוב וחשוב בהקשבה. שדה אוחז באסכולה האינדיווידואליסטית, זה חלק ניכר מעצמת "החיים כמשל" וזה גם מה שעורר כלפיו קיתונות של ביקורת חריפה בתקופה בה הקול הרם שנשמע כאן היה קולקטיבי. מחניק ולא נותן מקום ליחודיות הפרט. שדה כמו קאמי כמו מאיר אריאל ואחרים משמיע את זעקת היחיד שמקבלת בחילה מהעדר ומבקשת לשמור על חד פעמיותה.
אבל ההתכנסות של שדה עוד ועוד פנימה גובה מחיר בהפניית הכתף שלה לזולת, וגם מולידה רגעים מביכים או קשים בכתיבה שלו. מביכים כשהוא מתאר את עצמו כגדול המשוררים האחרון מול אספסוף פרעושים שלא יכול להבינו עוד (אגב, לרוב שירתו של פנחס שדה איני מתחברת, למעט שירים בודדים שהם בעיני פלא נדיר באיכותו). הרגעים הקשים הם כשלאורך חייו מתאבדים חברים או בנות זוג ופנחס שדה נשמע כמי שמגיב לכך שוב מן המקום שפונה פנימה ולא החוצה. אני מניחה לדיון המשפטי שהתנהל סביב התאבדותה של אחת מבנות זוגו ולהאשמות המשפחה כלפיו, ודנה בכך כבתפיסת עולם. תפיסה אגב אולטרה פופולרית כיום, ועדיין מעיקה מבחינתי.
גם המיניות שמקבלת מקום מרכזי בכתיבה של פנחס שדה כמו גם בחייו האישיים, נשארת באיזה שהוא פן אוטואירוטיקה שלא נחדרת על ידי נוכחות הזולת, הוא מקיים אינספור מגעים מיניים עם נשים בדירה ששכר לשם כך, ועם זאת נשארת התחושה שהוא מענג את עצמו לבד בחדר. נשאר בקונכייתו הבלתי חדירה.

אם כן - ממליצה לחובבי שדה ו/או הז'אנר
אם כי לא קריאת חובה

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על פנחס שדה: היומנים