“לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב ביקורת על הספר הזה.
כנראה שאין מנוס מלהתחיל מהכותב.
זהו ספר הפרוזה השלישי של הרב ליאור אנגלמן, או השני - אם אתם לא מחשיבים סיפורים קצרים.
והאמת היא, שהסיווג הכפול הזה, רב וסופר, הוא לא סיווג פשוט בכלל.
כי לרב יש תדמית ציבורית מסויימת, יש לו פתקיד, עומדת מאחוריו אג'נדה מסויימת שהוא מחוייב לה כפי שהיא, שלמה ומגובשת.
ואילו כותב נדרש לחשוף את חדרי נפשו, את הסדקים, את השברים ואת התהיות.
כן, נכון, יש תקדימים.
אבל בכל זאת לא ממש.
כי הרב סבתו כותב, איכשהו, מאוד מתוך העולם התורני.
אולי כך חז"ל היו כותבים לו היו חיים בימינו, או שכך נכתבים סיפורי חסידים של ימינו.
כתיבה לא לגמרי אישית, ספוגה במקורות, כתיבה שיש בה מטרה, גם אם היא ללא ספק כתיבה איכותית ולא דידקטית.
גם לרב ליאור אנגלמן יש מטרה, כמובן, אבל הפרוזה שלו ישראלית-עכשווית יותר.
(ולא מיותר לציין כאן שהוא תלמיד של אשכול נבו הסופר הכל-ישראלי הפופולרי, וניכרת השפעה מסויימת של הכתיבה האשכול-נבואית-ישראלית-אולטימטיבית בספר).
והרב חיים נבון כותב פרוזה שהיא כן דידקטית בעיני, שאיננה מתיימרת להגיע לפסגות של יצירה אמנותית אלא בעיקר לספר סיפור שיש בו מסרים ברורים (עם הסתייגות שקראתי רק ספר אחד שלו ואולי לא הוגן מצידי לשפוט לפיו).
ויש את אמונה אלון, שאמנם איננה רב, אבל היתה נשואה לרב, ובאופן כללי מגיעה מאותו אזור חיוג.
אלא שאמונה אלון החליטה, כך נראה לי, שהיא סופרת שלא סופרת אף אחד והיא כותבת ישר מהבטן, מהרגש, בלי לחשוש לחשוף לבטים, להשאיר שברים בלתי מאוחים וסימני שאלה מרחפים מעל העלילה.
אז איפה למקם את הרב ליאור אנגלמן בתוך כל זה?
בספרו הקודם, "לא מפסיקים אהבה באמצע", כל הנושא פחות הפריע לי, כי זה היה ספר יותר פנים-מגזרי (מבחינת עלילה, לאו דווקא מבחינת קהל היעד), שעלילתו מתנהלת בקרב משפחה דתית אחת, ושאמנם אפשר הצצה לעולמו הפנימי הרחוק משלמות של רב ומחנך, אבל לא הלך רחוק מדי עם השברים הפנימיים וסיים כמובן באיחוי וריפוי.
הספר הנוכחי הוא רחב יריעה יותר, ישראלי יותר, ולא נמנע מלגעת בסכסוך הפנים-ישראלי בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל.
האם רב ימני מסוגל לכתוב ספר "אובייקטיבי" (בהנחה שבכלל יש דבר כזה, אובייקטיבי) בנושא?
ספר שאיש השמאל המצוי יוכל למצוא בו את עצמו?
(או לפחות לא להתעצבן...)
התשובה שלילית מן הסתם, אם כי זה לכשעצמו לא הופך את הספר לספר לא טוב.
(כן, ידוע כמובן שאנשי ימין לעד יכתבו "ספרות מגוייסת" בזמן שאנשי שמאל כותבים תמיד "ספרות אמיצה", ובכל זאת).
הספר מפגיש בין שתי משפחות הנמצאות כל אחת בקצה אחר של הסקאלה הישראלית לעיל:
משפחת לב-ארי התלאביבית-חילונית-שמאלנית מול משפחת הייצלר-המתנחלת-דתית-ימנית.
ככל שניכר שהכותב משתדל להבין ללבן של שתי המשפחות, לצייר את שתיהן ממבט חומל ואמפתי, כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם, חוסר הסימטריה בין השתיים ניכר.
מבלי להיכנס לספוילרים, רק אומר שאינני יכולה לדמיין את הסופר, ולו כתרגיל כתיבה, לוקח את הסיפור והופך אותו, שם כל משפחה במשבצת של המשפחה השניה.
הניסיון להעביר את הסיפור למימד האנושי בלבד, למימד היחסים בתוך המשפחה, המתחים, העלבונות, הפיוס, אינו עולה יפה. מאחוריו מבצבצת האידיאולוגיה ואינה מרפה.
ובסופו של דבר (כן, זה כבר כן ספוילר) כששתי המשפחות "יפגשו באמצע", כשגורלו של הסכסוך המשפטי ביניהן אינו ידוע, ובכוונה אינו ידוע, כדי להשאיר לכאורה את הצד הפוליטי בלתי פתור וללא ניצחון לשום לצד, כדי לומר שהחשוב מכל הוא האהבה והפיוס ולא השאלה הפוליטית -
אי אפשר שלא לשים לב שבכל זאת, צד אחד מחל על עקרונותיו ואילו הצד השני לא.
כלומר, גם בצד השני נעשה מעשה של חבלה עצמית בשם האהבה - אבל מעשה שאיננו מנוגד לעקרונות האידיאולוגיים של העושה, ולכן הסימטריה אינה נשמרת.
ולא רק בסיום הסיפור, כי אם עוד בתחילתו, כאשר נשתל האקדח במערכה הראשונה שצפוי לשחק תפקיד במערכה המשפטית האחרונה (והאקדח הזה, אם יורשה לי, לא אמין בעיני מבחינה משפטית כלל וכלל ונראה שלא נעשה תחקיר ראוי או שמא הצורך הסיפורי גבר על תוצאות התחקיר) - כבר שם נגלה שיש צד אחד שמוכן למחול על עקרונותיו, מה שלא קורה בצד השני.
אבל "יצירות אמנותיות אמיצות", כלומר כאלה שבהן אנשי שמאל חילוניים מציגים דתיים ומתנחלים בסגנון חופשי ובהתאמה למסרים שהם רוצים להעביר הרי לא חסרות בהיסטוריה הכתובה, המומחזת והמצולמת במחוזותינו.
אז למה בעצם שלא יכתבו יצירות הפוכות?
ומה גם, שלמרות חוסר הסימטריה המסר העיקרי השזור בין דפיו של הספר הוא מסר של פיוס, מסר של ניצחון האהבה והויתור.
אני לא יכולה שלא לחשוב על "קופסה שחורה" של עמוס עוז, אם כבר מדברים על ספרות מגוייסת, שלא לומר אלגוריה פוליטית, ועל מסריו, ולחשוב שהרב אנגלמן, בסך הכל, כתב בעדינות ומתוך אהבת אמת לחברה הישראלית באשר היא.
וזה אולי הכי קרוב ל"אובייקטיבי" שאפשר לחשוב עליו.
***
ואחרי שצלחנו את הצד הפוליטי, נשאר רק לדבר על כל השאר.
הספר כתוב היטב, הקריאה שוטפת ומרתקת, אבל הדיאלוגים לעיתים מעושים, לא אמינים מספיק, לא נשמעים כמו שבני אדם מדברים ביום-יום.
אותי אישית עצבן שדמויות הנשים והגברים עונות לסטריאוטיפ של החלוקה "רגש מול שכל".
הגברים בספר אידיאולוגיים יותר, שכלתניים ונצמדים לצדק כפי שהם מבינים אותו בהגיונם, בעוד שהנשים נותנות לרגש להוביל אותן (אחת הדמויות הנשיות בספר היא אמנם רופאה, אבל ברגע האמת בו נדרשת ממנה תגובה מהירה - היא קופאת ואינה מצליחה להגיב, תגובה רגשית ללא ספק).
הספר אמנם מעניק לנשים את הבכורה. הרגש והאהבה ינצחו את ההיצמדות לצדק ולאמת, והציטוט הידוע של יהודה עמיחי על המקום בו אנו צודקים אמנם לא מופיע בספר, אך רוחו מרחפת מעליו, אבל אני, מה לעשות, לא אוהבת כשמייחסים לנשים תכונות "נשיות" ולגברים תכונות "גבריות" גם כשהתכונות הנשיות יוצאות כשידן על העליונה.”
