ביקורת ספרותית על מיתר סמוי מאת דב לפשיץ
ספר מעולה

---

מיתר סמוי / דב ליפשיץ

ז'אנר- פרוזה

הוצאת צבעונים

שנת הוצאה לאור- 2009

מספר עמודים: 223



את הספר "מיתר סמוי", קראתי ביום כיפור האחרון. ספר שהלם מאוד את מהות היום המיוחד הזה. ליפשיץ שזר כמעשה אומן ובעדינות רבה את ההווה עם העבר באמצעות הקשר הבין דורי. האלמנטים הספרותיים בהם משתמש מעניקים תחושה שאנו מביטים בציור או בתמונה מאותה תקופה. לדוגמה: עדינותה של הציפור הקטנה, אדום החזה, השוחרת לחופש עומדת בניגוד מוחלט לעיט הטורף שמסמל את הברוטליות האכזרית של אלה שהשתמשו בסמל זה במלחמת העולם השנייה. ברקע אפשר לשמוע ממש את קולות המלחמה.
אביחי הסטודנט, הדמות הראשית שבסיפור, מראיין את שורדי/ניצולי השואה לצורך עבודת המסטר שלו. משימה שהתחילה מתוך עניין ובהמשך שאבה אותו לתוך עולמם של הניצולים עד שהפך חלק מהם. הוא מתאהב בניצולים, הופך לחלק ממשפחתם הערירית והמיותמת ולומד מהם לא מעט על אופטימיות ותקווה. הם נותנים בו אמון וחושפים את סיפוריהם בפניו, את המיתרים הסמויים של חייהם.
בית הכנסת מהווה מרכז עולמם, עוגן חברתי ומקום מפגש לאנשים שהגורל היכה בהם ומתוך התופת שיקמו מחדש את חייהם במדינת ישראל החופשית והעצמאית כשעברם אינו מרפה מזיכרונותיהם. בית הכנסת כשמו כן הוא- מקום התכנסות. האנשים הם הקובעים את צביון בית הכנסת שלהם, העדתי, הערכי, הפלורליסטי, האנושי, החברתי.
בית הכנסת הספרדי של ילדותו של אביחי בפלורנטין שונה בנוסח התפילה מבית הכנסת של האשכנזים בבאר שבע, אך הסיפור-סיפורם של האנשים דומה. מונסטיר שבמקדוניה והונגריה שונות זו מזו בתרבותן ובשפתן, אך גורל אחד היה ליהודים האשכנזים והספרדים שהיו בשואה. ההתעמרות והטבח מידי הצורר הנאצי, לא פסחו עליהם. הספקות נשמעים, סימני השאלה מופיעים, קולות העבר מעניקים תוקף למקום, להתכנסות, לזיכרון, לאמונה או לספקנות.
כפי שכותב ליפשיץ בעמוד 57 : "בית הכנסת הוא נקודת החיבור של ההווה עם העבר. של ארץ ישראל עם הגולה, של החדש עם הישן. של העיר עם העיירה. של השואה עם התקומה, של השכחה עם הזיכרון."
הספר "מיתר סמוי" הוא ספר שכולו חיפוש משמעות לחייהם של אנשים ונשים בכל מקום בארץ כדוגמת פלורנטין אשר בתל אביב, באר שבע, הרצליה או גואה שבהודו. התובנות שלי מהדברים שקראתי, שבסופו של דבר המשמעות לחיים נמצאת מעבר לפינה, לא צריך להרחיק לכת. המשמעות לחיים נמצאת במעשים הקטנים היומיומיים שלנו, צריך רק לפקוח עיניים להסתכל מסביב על האנשים שמקיפים אותנו ולחפש את אותו אדם שאפשר לתמוך בו-כל אדם עולם ומלואו. הנתינה מייצרת קשר אנושי בלתי ניתן לניתוק והיא חוזרת למעניק בדמות חום, אהבה, ביטחון, חברות, אכפתיות, סיפוק ומשמעות לחייו.
אביחי שבסיפור בולט באישיותו כאוהב אדם, ידיעותיו רב תחומיות, בעל רגישות לחלשים ולמוחלשים שבחברה, רואה את הטוב בכל אחד ואחת. ניתן להבחין בסיפור ההיסטורי באלמנטים אוטוביוגרפיים של המחבר.

» ביקורות נוספות של זהבה חן-טוריאל
» ביקורות נוספות על מיתר סמוי