שרון דיוויס התעוררה בתחושת פאניקה נוראית. היא התבוננה בשעון המעורר לצד מיטתה ולמראה השעה התרוממה באחת. כבר אחרי שמונה וחצי בבוקר, היא מאחרת לעבודה.
"יום ראשון היום," מלמל כריס, ראשו עדיין שקוע בכרית. הוא כבר התרגל לוורקהוליות של בת-זוגו.
"לעזאזל," נאנחה שרון וצנחה חזרה על המיטה. שערה הבלונדיני הבוהק התפזר על פני הכרית וכיסה אותה כעננה זהובה.
"כן, מצטער לבשר לך שתצטרכי לשרוד אתי את כל היום בלי להיות אפילו בזירת פשע אחת..." חייך כריס והביט אל תוך עיניה.
הסלולרי של שרון צלצל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט.
"למה הייתי צריך לפתוח את הפה?" רטן כריס, שחיכה כל השבוע לבלות זמן איכות עם חברתו – שבמקרה גם היתה הבלשית העסוקה ביותר במשטרת ניו-יורק.
שרון נעצה מבט ארוך בשם שעל הצג וקימטה את מצחה. "אל תדאג, זה לא רוב."
רוב ג'קי היה ראש מחלק הרצח במשטרת ניו-יורק והבוס הישיר של שרון.
"אז מי זה?" תהה. "הנציב? ראש העיר?" מאז ששרון לכדה את הרוצחת הסדרתית בפרשיית היפהפיות הנמות, טלפונים מאנשים רמי דרג כבר לא הפתיעו אותו.
"יותר גרוע, אמא שלי."
"לא, אמא, ברור שלא שכחנו," אמרה שרון במתיקות ומיד לאחר מכן צעקה ללא קול, "שיט!" כמו פנטומימאי מתוסכל. "נהיה אצלכם בשתים-עשרה." רגע של שתיקה מצד שרון. "טוב, טוב, אחת-עשרה וחצי."
"אנחנו מוזמנים לבראנץ' של יום ראשון אצל ההורים שלי," אמרה בשפתיים חשוקות כשניתקה את השיחה.
"כן, כבר הצלחתי איכשהו לפענח את זה," ענה כריס בחיוך.
השעה היתה כבר אחרי עשר והם עדיין היו במיטה.
"למה יש לי הרגשה שנאחר?" שאל כריס, מחבק את שרון מתחת לסדינים.
שרון, שכבר נפלה מחדש לתרדמה, כשהיא מכורבלת ככדור בתוך גופו של כריס, מתענגת על המגע החמים של עורו, פקחה את עיניה בבהלה.
"אוי, לא!" קראה ומיד התרוממה לישיבה. "אנחנו חייבים לצאת!"
"נכון!" ענה כריס ונשק לצווארה, אוחז בה ומשכיב אותה בחזרה בעדינות. הוא סובב בקלות את גופה, כך שכעת פנתה אליו. "בהקדם האפשרי!" המשיך בדבריו בשעה שנשיקותיו יורדות לכיוון החזה שלה. "אין לנו דקה מיותרת!" עלה קולו העמום מתחת לסדינים, בעוד שרון חשה את התחושה המדגדגת והנעימה של שפתיו על בטנה, כשהן נעות דרומה.
"כריס, אני רצינית!" מחתה שרון, אבל החיוך שהתגנב לשפתיה העיד אחרת.
ראשו של כריס הציץ מקצה הסדין, לסתו המעוצבת מהודקת קלות, מבליטה את הגומה שבמרכז סנטרו. שערו הכהה, עדיין פרוע משנת הלילה, השתפל על עיניו. שרון ליטפה את מצחו והסיטה את קווצות השיער.
"ובכן, אם אנחנו רציניים עכשיו, אני צריך להגיד לך משהו." הוא נעץ בה מבט כחול שגרם לה לחייך במבוכה.
פעימות לבה של שרון האיצו. היא ידעה שכריס מרגיש בהן, שכן כעת חזהו היה צמוד לשלה ללא פיסת בד אחת שתפריד ביניהם.
שרון רצתה להגיד לו שעכשיו זה לא הזמן המתאים, שהם מאחרים לפגישה עם הוריה ועדיף שידברו על זה מאוחר יותר, אבל היא קפאה וכל מה שיצא לה מהפה היה, "מה?"
כריס נשם נשימה עמוקה והביט אל תוך עיני הטורקיז הזוהרות שלה, מבלי להסיט את מבטו ולו פעם אחת.
"אני אוהב אותך."

שרון דיוויס התעוררה בתחושת פאניקה נוראית. היא התבוננה בשעון המעורר לצד מיטתה ולמראה השעה התרוממה באחת. כבר אחרי שמונה וחצי בבוקר, היא מאחרת לעבודה.
"יום ראשון היום," מלמל כריס, ראשו עדיין שקוע בכרית. הוא כבר התרגל לוורקהוליות של בת-זוגו.
"לעזאזל," נאנחה שרון וצנחה חזרה על המיטה. שערה הבלונדיני הבוהק התפזר על פני הכרית וכיסה אותה כעננה זהובה.
"כן, מצטער לבשר לך שתצטרכי לשרוד אתי את כל היום בלי להיות אפילו בזירת פשע אחת..." חייך כריס והביט אל תוך עיניה.
הסלולרי של שרון צלצל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט.
"למה הייתי צריך לפתוח את הפה?" רטן כריס, שחיכה כל השבוע לבלות זמן איכות עם חברתו – שבמקרה גם היתה הבלשית העסוקה ביותר במשטרת ניו-יורק.
שרון נעצה מבט ארוך בשם שעל הצג וקימטה את מצחה. "אל תדאג, זה לא רוב."
רוב ג'קי היה ראש מחלק הרצח במשטרת ניו-יורק והבוס הישיר של שרון.
"אז מי זה?" תהה. "הנציב? ראש העיר?" מאז ששרון לכדה את הרוצחת הסדרתית בפרשיית היפהפיות הנמות, טלפונים מאנשים רמי דרג כבר לא הפתיעו אותו.
"יותר גרוע, אמא שלי."
"לא, אמא, ברור שלא שכחנו," אמרה שרון במתיקות ומיד לאחר מכן צעקה ללא קול, "שיט!" כמו פנטומימאי מתוסכל. "נהיה אצלכם בשתים-עשרה." רגע של שתיקה מצד שרון. "טוב, טוב, אחת-עשרה וחצי."
"אנחנו מוזמנים לבראנץ' של יום ראשון אצל ההורים שלי," אמרה בשפתיים חשוקות כשניתקה את השיחה.
"כן, כבר הצלחתי איכשהו לפענח את זה," ענה כריס בחיוך.
השעה היתה כבר אחרי עשר והם עדיין היו במיטה.
"למה יש לי הרגשה שנאחר?" שאל כריס, מחבק את שרון מתחת לסדינים.
שרון, שכבר נפלה מחדש לתרדמה, כשהיא מכורבלת ככדור בתוך גופו של כריס, מתענגת על המגע החמים של עורו, פקחה את עיניה בבהלה.
"אוי, לא!" קראה ומיד התרוממה לישיבה. "אנחנו חייבים לצאת!"
"נכון!" ענה כריס ונשק לצווארה, אוחז בה ומשכיב אותה בחזרה בעדינות. הוא סובב בקלות את גופה, כך שכעת פנתה אליו. "בהקדם האפשרי!" המשיך בדבריו בשעה שנשיקותיו יורדות לכיוון החזה שלה. "אין לנו דקה מיותרת!" עלה קולו העמום מתחת לסדינים, בעוד שרון חשה את התחושה המדגדגת והנעימה של שפתיו על בטנה, כשהן נעות דרומה.
"כריס, אני רצינית!" מחתה שרון, אבל החיוך שהתגנב לשפתיה העיד אחרת.
ראשו של כריס הציץ מקצה הסדין, לסתו המעוצבת מהודקת קלות, מבליטה את הגומה שבמרכז סנטרו. שערו הכהה, עדיין פרוע משנת הלילה, השתפל על עיניו. שרון ליטפה את מצחו והסיטה את קווצות השיער.
"ובכן, אם אנחנו רציניים עכשיו, אני צריך להגיד לך משהו." הוא נעץ בה מבט כחול שגרם לה לחייך במבוכה.
פעימות לבה של שרון האיצו. היא ידעה שכריס מרגיש בהן, שכן כעת חזהו היה צמוד לשלה ללא פיסת בד אחת שתפריד ביניהם.
שרון רצתה להגיד לו שעכשיו זה לא הזמן המתאים, שהם מאחרים לפגישה עם הוריה ועדיף שידברו על זה מאוחר יותר, אבל היא קפאה וכל מה שיצא לה מהפה היה, "מה?"
כריס נשם נשימה עמוקה והביט אל תוך עיני הטורקיז הזוהרות שלה, מבלי להסיט את מבטו ולו פעם אחת.
"אני אוהב אותך."