הנער מסגונטו הוא רומן היסטורי מרתק, קולח וסוחף שחושף בפנינו תקופה חשובה בתולדות עם ישראל.
הרומן שכתוב ברוב כישרון, מתאר את חיי היומיום של היהודים בג ‘ודריה בעיירה סגונטו, ספרד משנת 1486 ועד גירושם מספרד ב-1492. בסיפור אנו מתוודעים לבני משפחתו של יוסף גיבור הסיפור, לעיסוקיהם, מנהגיהם, יחסיהם עם שכניהם, הערכים והחשיבה החיובית שהם מטמיעים בדור הצעיר. התיאורים המדויקים של חיי היומיום של המשפחה הצנועה והשלווה מעצימים את כוחם האכזרי של הכנסייה הקתולית ומוסד האינקוויזיציה שזורים פחד ואימה בסביבת היהודים והאנוסים. היהודים נוכחים לדעת שגם אם יתפתו להמיר את דתם כפי שעשו בני משפחתם כדי לשמור על מעמדם ורכושם הם צפויים למעקב וחקירות של האינקוויזיציה.
יוסף הנער מתאר באופן מוחשי את טקס אָוּטוֹ דָה פֶה (מעשה האמונה) , טקס כפרה וענישה בפומבי שאורגן על ידי האינקוויזיציה הספרדית. תיאור הממחיש את הפחד היומיומי של היהודים והאנוסים לגורלם שלהם ושל בני משפחתם וחבריהם שהתנצרו: "במרכז התהלוכה צעדו שלושה גברים עטויים בבגדי קלון צהובים, סנבוניטוס, ריקרדו וגומז, האחים פרר סוחרי הבהמות. הם היו נוצרים חדשים שנתפסו על ידי האינקוויזיציה בעקבות הלשנה. מבט אחד בעיניהם הכבויות, בשיערם הפרוע והמלוכלך ובגופם הפצוע והשחוח הבהיר לו שמצבם בכי רע. ההמון הנוצרי שעמד סביב הגיב בלגלוג ובשמחה לאיד."
יוסף שואל שאלות שחוזרות על עצמן בהיסטוריה היהודית ושעליהן אין מענה. תשובותיו של אביו לא מספקות ואין בהן תקווה רבה. שאלות כמו: מה הכוח שלנו? ומתי יפסיקו לשנוא אותנו?
הסיפור עובר בתקופות זמן שונות כמו בסרט מתח, הלוך ושוב ובחזרה. מהחיים שהיו לנער בסגונטו שבספרד לתחנות במסעו הכפוי מחוץ לספרד, לאחר שנחטף ונמכר לעבדות. מסע רצוף הרפתקאות וסכנות.
גם כאשר הוא נמצא בשיביו במסע בים הוא שומר על רוח איתנה ועל תקווה. אותם ערכים שהוטמעו בו בילדותו ונעוריו צצו וחזרו כשהמציאות הייתה קשה ומאתגרת, "אולי יגיעו למקום שבו נמצאים יהודים והם יעזרו להם להשתחרר במהירות, כפי שמורה מצוות פדיון שבויים."
יוסף שמצליח לבסוף לחזור לסגונטו ולאהוביו, מגורש מספרד עם משפחתו ב-1492 ומתחיל שוב במסע נדודים עם משפחתו וקהילתו למצוא מקום בטוח בו יוכלו לשמור על זהותם ואמונתם.
דוב ליפשיץ מצליח לשזור בעלילת הסיפור ידע תקופתי רב ומתאר באמינות רבה את החיים שהיו בספרד ובעיקר השכיל להפוך את הספר "הנער מסגונטו" לספר שניתן להזדהות עם תכניו במציאות שלנו. הספר אמנם עוסק בתקופה שקדמה לגירוש ספרד, אך בימים אלה שאלת האמונה, הזהות והמקום הבטוח ליהודים, הופכת להיות אקטואלית מתמיד. תיאור המפגש של יוסף עם משפחתו לאחר שנחלץ משיביו, מתאר באופן מוחשי את הטראומה שעברה משפחתו של החטוף.

קראתי בשקיקה רבה את ספרה המרתק של ניצה שחר "להביט מעבר לצל". סיפור שמעבר להיותו פרוזה קולחת של סאגה משפחתית אשר נכתבה בכישרון רב, מתאר מערכת יחסים עכורה ואלימה שיכולה הייתה להוביל לסוף רע מאוד אילולא תושייתה של גיבורת הסיפור, ליטול גורלה בידיה ולהתמודד לבד ובאומץ לב עם גידולן של ארבע בנותיה.
למען הגילוי הנאות, אני מכירה את ניצה שחר מחברת הספר כבר מספר עשורים. שפתה המדוברת תמיד עשירה וציורית והמאזינים לה נכבשים בקסם האישי שלה וביכולת המיוחדת שלה להעביר מסרים ערכיים מתוך האמת הפנימית שלה. בכתיבת הספר השכילה ברגישות רבה לרקום את הסיפור המשפחתי בתיבול מדוייק ומוחשי של תיאורי העבר בעירק שלפני הקמת המדינה ובישראל של שנות החמישים, והעניקה מקום של כבוד לגיבורת הסיפור רגינה על שהעזה להסיר את כבלי השמרנות והתגרשה מגבר אלים כדי לאפשר לה ולבנותיה חיים בטוחים יותר.
הקידמה לא שיפרה בהרבה את מצבן של הנשים. גם כיום אנו נתקלים בתופעות של אלימות במשפחה, נשים וילדים נאלצים להסתתר במקלטים לנשים מוכות, מספר הנרצחות עלה. נשים רבות מכל גווני האוכלוסייה עדיין מאמינות שאולי הן אשמות, שאולי הן הביאו את מתקפת הזעם של האיש שלהן על עצמן כי לא התנהגו יפה כלפיו.
הספר של ניצה שחר, יכול לשמש בסיס לדיון ושיח כיצד ניתן לעצור את מעגל האלימות כשמזהים כבר סימנים ראשונים. ממליצה להזמין את ניצה להרצות בתחום זה ולספר מנקודת מבט אישית על אותה סאגה משפחתית.

גרציה מליסבון/ גיורא ברק
על דונה גרציה, אלת ההון האנוסה מפורטוגל, שהשאירה את חותמה במאה השש עשרה בכל העולם הנוצרי ובאימפריה העות'מאנית, נכתב לא מעט, היא פרצה לתודעת הציבור הכללי בישראל בשני העשורים האחרונים בספרים שנכתבו אודותיה.
גיורא ברק נטל על עצמו אתגר גדול וכתב את סיפורה מחדש וייחודי באופן זורם, ציורי ומרתק, כאילו נכח כצופה באותה תקופה ותיאר את המראות והסצנות התקופתיות באמינות רבה. רק אדם כמו ברק מסוגל לעשות זאת לאחר שהוא דואג במשך שנים לקרב ולהחזיר את צאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל לעם ישראל במסגרת פעילותו כמנכ"ל עמותת "הלפיד שבלב". הוא מכיר את סיפוריהם מקרוב, את מצוקותיהם וחיבוטי נפשם בקשר לזהותם ואת אורחות חייהם ומנהגיהם שעברו מדור לדור במשך כמעט שש מאות שנים.
הפרקים הראשונים מרתקים במיוחד מאחר שהם מתארים באופן מוחשי ומרתק את המנהגים והטקסים הייחודיים של אנוסי פורטוגל. קשה לתפוס שאנוסי האליטה הפורטוגלית ניהלו חיים כפולים והמשיכו לנהל באופן מאורגן חיים יהודים מלאים בסתר, כשהם מסכנים את הונם ומעמדם.
גרציה הילדה עוברת משבר זהות, כילדה היא מתחנכת כנוצרייה בגיל בת - מצווה נודע לה שבעצם כל חייה היו שקר. היא מספיק אינטליגנטית ובעלת חוסן נפשי יוצא דופן כדי להתגבר על המשבר הזה מתוך הבנה שזהו גורלה וזהו גורל עמה. ברגע שהיא השלימה עם עובדת יהדותה היא פועלת ללא לאות להצלת אנוסים שהאינקוויזיציה רודפת אחריהם בממלכות אירופה. גרציה משקיעה מאמצים דיפלומטים ומקציבה הון גדול לפידיונם וחירותם.
ברק מצליח להיכנס לנבכי נפשה של דונה גרציה, לתאר את תחושותיה, רגשותיה, מאבקי הנפש שלה, הוא משרטט מעשה אומן את אישיותה, את עוצמתה הנשית ועצמאותה מעוררת ההתפעלות ככל שהיא מתבגרת.
דונה גרציה נרדפת בעולם הנוצרי שתאב את הונה, באימפריה העות'מאנית היא זוכה ליחס יוצא דופן מהסולטאן שפותח בפניה את שערי ממלכתו לפעילות כלכלית, מדינית ודתית.
כשקראתי את הספר, חשתי שאני בתוך סרט תקופתי. ספר שהוא רומן היסטורי על אישה פורצת דרך בתקופה שלנשים לא היה מעמד אזרחי ולמרות זאת היא הצליחה לפרוץ את כל הגבולות והכבלים המסורתיים. ספר חשוב ומומלץ.

דויד גרוסמן- אמן מילים ובעל כישרון ספרותי מדהים, שאפילו באמצעות שפתה האותנטית של גיבורת סיפורו הוא מצליח ליצור סצנות של כתיבה כובשת ומשכנעת.
הסיפור של ורה בימי הרודן טיטו, הוא סיפור מרתק, סיפור של גבורה, נאמנות, הישרדות ונחישות. אישה נדירה, שגם בגילה המופלג היא מרכז המשפחה המורחבת.
מודה שהיה לי מעט קשה לקרוא את הספר שנכתב בקולה של גילי הנכדה בגוף ראשון, הבחירה הזו בלבלה אותי ותהיתי במהלך כל הקריאה, על הסיבות שהניעו את גרוסמן לכתוב בגוף ראשון, נקבה. זהו אתגר לא פשוט לגבר לכתוב כאישה, להיכנס לנעליה, לרגשותיה, למורכבויותיה ולמחסומים הריגשיים שלה. חשתי פעמים רבות שגילי בסיפור היא כעין סטטיסטית, מביטה מעבר לעדשה בקור רוח, על סצנות שנראות לא ממש שייכות לה. הדמויות בסיפור עוטפות בחום את אמה המסובכת והמורכבת, שננטשה בילדותה ולא מבחירה ( וזאת דעתי...) אלא מתוך סיטואציה פוליטית מלחמתית. כולם מרחמים על נינה ועל הסוד הנורא שהסתירו מפניה, אך מאחורי העדשה נותרת גילי עם הסוד הבלתי מפוענח של ילדותה. אותה סיטואציה, סיבות שונות.
לעומת הנשים המורכבות שבסיפור, הגברים הם דמויות פשוטות, ארציות, לא מסובכות. הם העוגן, אלה שנשארים, אלה שמכילים, אלה שמנסים לתקן. האם גרוסמן כיוון לכך? רק על סוגייה זו ניתן לקיים דיון מגדרי.
לא עזבתי את הספר עד שסיימתי קראתו והמשכתי לחשוב עליו ועל הדמויות שבו במשך ימים רבים. מומלץ ביותר.

פגשתי את דנה לפני שנה ביריד הספרים. דנה סופרת צעירה, אנרגטית ועצמאית שכותבת ספרי מתח שזכו להצלחה רבה בארצות הברית, העמידה דוכן משלה בין כל הוצאות הספרים הגדולות, דבר שנראה לי כמעשה אמיץ ביותר ועורר את סקרנותי לגביה ולגבי יצירותיה. את השיווק לספריה ברחבת היריד קידם בחינניות רבה בן זוגה אורי. תוך כדי שיחה והחלפת חוויות על השתתפות הסופרים העצמאיים ביריד הספרים, החלפנו ספרים והקדשות וקיווינו להיפגש שוב ביריד הספרים הבא, דבר שלא התרחש בשל מגיפת הקורונה.
השבוע התפניתי לקרא את ספרה השני של דנה 'ראי כוזב' וכבר מהפרק הראשון צללתי לתוכו ולא עזבתי את הספר עד שסיימתי. דנה רקמה סיפור מתח משכנע ומרתק ההופך את המילים הכתובות לסצנות מוחשיות של סרט עלילתי מותח.
דנה מכירה היטב את החיים בארצות הברית והדבר ניכר לאורך כל הסיפור, דבר שמעניק לעלילה אותנטיות רבה. היא מעלה ברגישות רבה את מצבם של המשתתפים בתוכנית להגנת עדים בארצות הברית, שבשל עדותם כנגד אירגוני הפשע, נאלצים להסתתר ולחיות בזהות בדויה כדי שלא יתנקמו בהם. הם לא נקיים מחטא והחיים בצל אירגוני הפשע הופכים אותם מבני אדם נורמטיבים לעבריינים. דנה לא עושה להם הנחות בסיפור וכחלק מההתמודדות עם הדילמות המוסריות, היא מענישה את אלה שחצו את הגבול למרות האמפתיה כלפיהם.
הספר קולח, קליל, מרתק וכתוב היטב. מומלץ מאוד לאוהבי הז'אנר של ספרי מתח.

ספר מרתק של היסטוריון מוערך, המתאר את קורותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל ומספר גם על מקומן של הנשים האנוסות בהעברת המסורות והמנהגים היהודים מדור לדור.
רות טוען שמראשית האינקוויזיציה, הנשים היו נחושות לקיים את המצוות מתוך אמונה חזקה שלא נפלה מאמונתם של הגברים. במסמכי חקירות האינקוויזיציה נמצא שאכן הנשים היו הרוב המכריע שעמדו ביהדותן עד הקץ והן קידשו את השם במותן.

ספר חובה לכל מי שמתעניין בפמניזם וגם כאלה שלא...
סימון דה בובואר, בספרה החשוב מ-1949, "המין השני", פורצת דרך בחשיבה הפמניסטית.
לטענתה,"החלוקה בין המינים היא נתון ביולוגי, ולא חוליה בהיסטוריה האנושית...הגברים מפיקים תועלת מן האחרות של האישה..."
בובואר לא מתווכחת עם הביולוגיה ועם הנתונים הפיסיים של האישה כחלשה פיסית מן הגבר. היא מתארת את האישה כאסירה של הרחם ורואה את יכולת ההולדה של האישה כחיסרון ולא כיתרון. לתפיסתה, יכולת ההולדה של אישה הדירה אותה מהפוליטיקה וממעורבות כבר משחר ההיסטוריה והגבילה אותה לבית וללידה. על פי דעתה, אישה לא נולדת אישה אלא במהלך חייה נעשית אישה. בובואר תוהה על הגדרת האישה כ"אחר", למרות התלות שיש לגבר באישה.
היא מציינת את מצבה הייחודי של האישה "שבהיותה בעלת חירות העומדת ברשות עצמה, ככל ייצור אנוש, היא מגלה את עצמה בעולם שבו הגברים מכריחים אותה לתפוס עצמה כאחר."
ככזו היא אינה יכולה לממש עצמה כאדם. רק כאשר נשים תשחררנה עצמן מתלותן בגברים הן תוכלנה להתקיים בחברה שוויונית. על פי תפיסה זו לאישה יש זכות על גופה ולהחליט אם אינה רוצה ללדת: "אישה נאלצת לעתים קרובות ללדת בניגוד לרצונה."
בובואר ניסתה לקדם הפלות אפילו בדרכים לא חוקיות על ידי העמדת דירתה לרשת בלתי חוקית של פעילים להפלות בלתי חוקיות. ב- 1971 חתמה על עצומה שקראה לחוקק חוק למען הפלות. המודל של סימון דה בובואר שחיה ללא נישואין לצידו של ז'אן פול סארטר הפכו את בובאר לסמל הערצה כאישה משוחררת שחיה ללא נישואין וללא ילדים בדיוק כמו שהיא רוצה. הביקורת על בובאר הייתה שהיא משתמשת בשלילתה את האימהות ברציונאל "גברי".

ספר קטן עם מסר גדול! אקטואלי מתמיד! אתיקה!
העוסקים בטיפוח מנהיגות ערכית, מנסים תמיד לאתר דמויות מעוררות השראה שיהוו דוגמה ומופת לקהלי היעד שלהם: דמויות היסטוריות פורצות דרך, דמויות שהצליחו לשנות מציאות, דמויות שהובילו אחריהם עם רב של בני אדם סביב רעיון, ביצוע משימה וחזון, מתוך כריזמה אישית או מתוך יכולת להשפיע על אחרים בצדקת הדרך.
נשאלתי פעם: "אם הייתה לך יכולת להיפגש עם דמות היסטורית מן העבר, במי היית בוחרת?"
השבתי ללא היסוס: "באריסטו..."
אריסטו, פילוסוף יווני, הקדים את זמנו ואת זמננו: הוא דבר על אתיקה, בעידן של אימפריות עובדות אלילים, כאשר הבערות הייתה נחלת רוב הנתינים באותן ממלכות. חשוב לחזור ולעיין בכתביו ולבדוק את מידת הרלוונטיות של משנתו לימים אלה. אנו מנסים היום להטמיע מונחים כמו "אתיקה", "תורת המידות" ו"חינוך המידות" - מושגים שאריסטו השתמש בהם באופן קבוע בכתביו השונים עוד לפני יותר מאלפיים ושלוש מאות שנים.
אריסטו לא חי בעידן הרשתות החברתיות הדיגיטאליות, אך הוא כנראה צפה את הנולד וכתב על צורת משטר שנקראת אוכלוקרטיה- הלא היא צורת המשטר של האספסוף, משטר כביכול, המבטא הרס של כל שיטת משטר אחרת, שגם אם יש כנגדה ביקורת, עדיין היא נחשבת ללגיטימית ויציבה. אם נשליך על חיינו- אנו, בעידן הנוכחי, אותה חוכמת ההמונים ברשתות החברתיות יכולה בן רגע לשנות את דמותם וצורתם של המשטרים המוכרים לאותו "משטר אוכלוקרטי" שההמון בו קובע את החוקים החדשים כשהוא בז לחוקים הקיימים, מפעיל את כלי השיימינג כלפי אנשים הגונים וישרים שחושבים אחרת, יוצא לרחובות "לסגור חשבון" בהתנהגות בריונית, ממלא תפקיד של שופט ודיין חסר השכלה והכשרה, מקובע בקיצוניותו תוך התלהמות ואלימות מילולית בכל כלי התקשורת.
טוב שיקשיבו לדברי אריסטו אותם חברי פרלמנט ושרים, אשר חוטאים תדיר בשימוש בביטויים המפלגים את העם ובכך מהווים מודל לתרבות דיבור בקרב ילדים, צעירים ומבוגרים. אריסטו מטיל אחריות כבדה על המחוקקים כאחראים על נורמות ההתנהגות של האזרחים במדינה ומבקר קשות את אותם מחוקקים שלא הצליחו במשימתם כנראה מתוך אינטרסים אישיים ושיקולים זרים. בספרו "אתיקה" הוא כותב את המשפט האלמותי: "המחוקקים מתוך שהם קובעים מנהגים, הריהם נוטעים באזרחים סגולה טובה. המחוקקים שלא מצליחים בכך, החטיאו את מטרתם ובזה מצוי ההבדל בין משטר טוב ומשטר גרוע."
אריסטו טען, באופן נחרץ, בשני ספריו: "תורת המידות" ו"אתיקה", כי אדם צעיר "אינו מתאים להיות שומע הרצאות במדע המדיני, כי חסר הוא ניסיון במלאכת החיים..." אם מערכת החינוך והאקדמיה היו מאמצות את גישתו הפילוסופית של אריסטו, לא היו נפתחים מגמות וחוגים למדעי המדינה כלחמניות טריות, כפי שהם מתקיימים כיום. לטענתו, צעירים שפונים ללימודי מדע המדינה הם חסרי ניסיון בחיים או במעשה המדיני ולכן הלימודים שלהם חסרי תכלית. אם נקרא בין השורות נבין את טענתו הנסתרת של אריסטו שמי ששומע הרצאות בתחום זה לא עושה את זה מתוך רצון להשתלב בתפקידים בשלטון, אלא כברירת מחדל לקבלת תואר שהוא חסר משמעות מבחינת ההבנה המדינית- מאחר שניסיון אין שם. המצב יכול להיות שונה אם בתוכנית הלימודים של מדעי המדינה ישלבו תיאוריה ומעשה כדוגמת תוכניות הלימודים של "הצוערים לשירות המדינה" או "צוערים לשלטון המקומי". אריסטו מוכן להתפשר על קהל היעד הפונה ללימודי מדע המדינה ואם היינו משליכים את עצתו לימים אלה, היו האוניברסיטאות מתנות קבלת סטודנטים למדעי המדינה רק לבעלי רקע בעבודה חינוכית מגיל צעיר, או בעלי ניסיון פרקטי במשרדי ממשלה. וכך כתב: "צריך הרוצה להבין כהוגן שיעורים בענייני הטוב והצדק ובענייני המדינה בכלל, להיות אדם שהודרך היטב בדרכי המידות"
אילו אריסטו היה חי היום הוא היה מביט בגיחוך על כל אותם "צדיקים" שתרמו תרומה גדולה למען חלכאים ונדכאים או למען ביטחון המדינה, אך במקביל ביצעו מעשי שחיתות ועברות מין למיניהם ומבקשים שבזכות אותם מעשים טובים שעשו בעבר צריכים לסלוח להם. בספרו " תורת המידות" הוא מדגיש: ""מי שעושה מעשי צדק ומתינות צריך לעשות אותם כפי שעושים באופן קבוע הצדיקים והמתונים. מעשה חד פעמי אינו הופך את האדם לצדיק ומתון".
לכל אותם השואלים והמקשים כיום, כיצד ניתן למדוד את מעשיו של מנהיג ערכי? אריסטו מיטיב לענות במשפט קצר: "מעשים שבתחום הסגולות הטובות, שיחשבו כאיכותיים, צריכים להתקיים בשלושה תנאים: לעשותם מתוך ידע, לעשותם מתוך רצון, לעשותם מתוך דעה יציבה ובלתי הפכפכה." כדאי שמשפט זה יהיה תלוי במשרדם של קברניטי המדינה באופן בולט ונראה לעין.
שנים רבות חלפו מאז ימי אריסטו, אך הוא השאיר אחריו מורשת פילוסופית שלא ניתן להתעלם מהאקטואליות שלה שבאה לידי ביטוי גם במשפט הבא: "בחינוך המוסרי, אין אמיתות נצחיות, אלא כללים שתקפם רק על פי הרוב." כאשר מדברים על חינוך מוסרי, לא מדובר על אופנה חולפת- מדובר על הרגל ( אתוס), חינוך לאורך זמן, בעל מדיניות ברורה ויציבה. חינוך שמטפח חשיבה ביקורתית ומחייב להציב דילמות מוסריות אקטואליות, ללא חשש ומורא ולשאול את השאלות הקשות ביותר. לנסות להתמודד אתן עם סט הערכים שבידינו, תוך דיון ודיאלוג מכיל , גם אם הפרשנות שלנו לסט הערכים הקולקטיבי לפעמים שונה. כל הדיאלוג והדיון באותן דילמות אתיות צריכים להתנהל על פי הנורמות והכללים שאנחנו יצרנו בעזרת המחוקקים שלנו. אני מאמינה שאסור לנו ,תכלית איסור, לכופף את הכללים והחוקים בתהליך בזק כדי שיתאימו מחדש לסיטואציה שמעוררת אי נחת לאחד הצדדים הפוליטיים, בהתאם למצב רוחו של ההמון מזרם זה או אחר.
בשנים האחרונות אנו עדים לתהליכים של כתיבת קודים אתיים בחברות עסקיות, ארגונים חברתיים, משרדי ממשלה, בתי ספר ועמותות שונות. כתיבת הקוד האתי עם צוות העובדים ממחיש שוב ושוב, עד כמה יש צורך ונחיצות לעגן את הכללים המוסכמים בכתב, שהנורמות תהינה ברורות ושהגדרת הערכים תהיה משותפת, מדוייקת ונגישה. וכפי שאריסטו ציין ובלי להשאיר מקום לטעות: "כללי ההתנהגות קובעים אילו דרכים נקבעות כבלתי ראויות".

ניקולו מקיאוולי בן העיר פירנצה היה מדינאי, הוגה דעות, סופר שחי בין השנים 1469- 1527. מקיאוולי שחי בעידן בו שלטו מלכים, נסיכים ואצילים, היטיב לתאר בספריו את המציאות השלטונית באותם ימים. לתפישתו צורת השלטון המועדפת עליו היא של אריסטוקרטיה מצומצמת שתאפשר משילות.

חשוב לא להתבלבל... מקיאוולי לא היה בעד דמוקרטיה והסתייג גם מרפובליקות. הוא לא האמין ששיטות משטר אלה יכולות להחזיק יותר מדי זמן מעמד. מקיאוולי צדד בשלטון מלוכני: רבים מחיבוריו הם למעשה ספרי הדרכה לנסיכים, כיצד ראוי לשלוט.

עם זאת, חיבוריו נוקבים וביקורתיים כלפי שליטים שטובת עצמם עמדה לנגד עיניהם ולא טובת המדינה.

רבים מחובבי הפילוסופיה והמחשבה המדינית מכירים את חיבורו "הנסיך". יש הטוענים שבכלל "הנסיך" מתייחס לפרננדו מלך ספרד שיחד עם אשתו המלכה איזאבל פעלו בכל דרך לאחד את ממלכות ספרד.

בחנתי את חיבורו "עיונים" והחלטתי לבצע תרגיל באקטואליזציה: לנסות לראות עד כמה בחיבורו "עיונים" הוא מדבר על סוגיות העוסקות במה שאנחנו מכנים "איכות שלטון".

עד כמה דבריו רלוונטיים למציאות שלנו היום? יחליטו הקוראים.

מספר דוגמאות:

שחיתות שלטונית-
מקיאוולי טוען שמדינה שסרה מן הדרך הישרה, אי אפשר לצפות שאירוע אקראי אחד יחזיר אותה למוטב.

נורמות התנהגות של יורש העצר-
לתפישת מקיאוולי, כשהיו ממנים את הנסיך לא בבחירה, אלא על פי חוק הירושה, היורשים היו סרים מיד מדרך אבותיהם, כשהם מזלזלים במידות הטובות ובכישרון המעשים הטובים. הם היו מדמיינים לעצמם, שאין לנסיכים דבר אחד לעשותו חוץ מאשר להתחרות זה בזה בנהנתנות ממותרות ומפריצות.

חוכמת ההמונים –
מקיאוולי טוען שהעם חכם ויציב בדעתו יותר מאשר השליט. הוא מאמין שדעתו של העם גם נכונה יותר. הוא משווה את קול העם לקול האלוהים, ביכולת של העם לחזות את מה שיקרה בעתיד, את ההשלכות הצפויות.

האם טובת המנהיג- היא טובת המדינה?
מקיאוולי מדגיש באופן נחרץ שמנהיג הדואג לתועלת האישית שלו מזיק על פי רוב למדינה. לפעמים מה שטוב למדינה יכול להזיק לו מבחינת התועלת האישית.

טוקבקיסטים להשכיר ברשתות החברתיות-
מקיאוולי מספק לנו מידע על התנהגותם של שליטים כדוגמת: טיטוס, נארווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומארקוס אורליוס אשר לא היו זקוקים להגנתם של חיילי צבאותיהם שיגנו עליהם, מאחר שמידותיהם הטובות, חיבת העם, אהבת הסינאט הייתה להם למגן.

משילות-
מודל למשילות טובה הוא כמעט מודל אוטופי: מקיאוולי מתאר עולם של שליטים המיטיבים לשלוט, מקפידים על חקיקת חוקים וקביעת סדרים שלטוניים ברורים. עולם ששלום, צדק ומשפט יתקיימו וימשלו בו. עולם בו לסינאט יהיה מעמד של כבוד ונציגיו ישמיעו את קולם והשלטון יתחשב בדעותיהם. שהשליטים יהיו מכובדים על פי מעלותיהם. עולם בו לא יהיה מקום לשרירות לב, השוחד יעלם מן העולם ויהירות של אלה האוחזים בשלטון לא תתקיים יותר.

תרבות של אתיקה שלטונית-
מקיאוולי מדגיש בדבריו שמידות טובות של מנהיג אחד- של איש אחד, אינן מספיקות. ברגע שמסתיים שלטונו של אותו אדם או שהולך לעולמו, אובדות עמו מידותיו הטובות. הפתרון הוא רק בקיומם של סדרי שלטון אשר יוכלו להבטיח את המשך קיומן של אותן נורמות שלטוניות ראויות לטובת המשך קיומה של המדינה.
ספר חשוב, נהנתי לקרא וללמוד!