ביקורת ספרותית על ים האש - מחזור שער המוות #3 מאת מרגרט וייס
ספר מעולה

---

ים האש – מחזור שער המוות 3 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן

שנת הוצאה: 1993

מספר עמודים: 368

הוצאה לאור בארץ: אופוס

ים האש הוא הספר השלישי במחזור שער המוות, והוא לוקח אותנו הפעם אל עולם האבן, אבאראך. זהו עולם של סלע ונטיפי אבן, מערות חסרות תקרה, נהרות של מגמה לוהטת, וגזים רעילים שממלאים את האוויר. אי אפשר שלא לתהות כיצד ניתן לחיות בעולם כה עוין, קטלני וקשה.

הספר מתחיל מתיאורו של בלתזאר, בעל האוב, את ימיה האחרונים של ממלכת קאירן טלסט, הממוקמת במדורים הגבוהים יותר של עולם האבן, קרוב יותר אל פני השטח הבלתי נגישים. קאירן טלסט הייתה בעבר ממלכה עשירה ומשגשגת. היה לה מים בשפע מהקרחונים הקרובים לפני השטח. היה לממלכה חום ואור מנהרות המגמה שזרמו לתוך המערה הענקית, שבה הוקמה, ומהקולוסוסים שצמחו מהקרקע ונעלמו בתקרת המערה, והובילו חום ואור מבטן העולם.

אולם ימי הזוהר של קאירן טלסט הגיעו לקצם. הקולוסוסים התקלקלו בדרך כלשהי. עם כל יום שחולף הם מעבירים פחות אור וחום. הנהר הרחב שסיפק להם מים לשתייה הפך לאטו לזרזיף דק, ולאחר בדיקה מעמיקה התגלה כי הים התת קרקעי, שממנו התפצל הנהר אל קאירן טלסט, פשוט קפא לחלוטין.

הקור שולט עכשיו בממלכה. דבר לא צומח או גודל בה, פחות ופחות ילדים נולדים, ורבים מתים. הדבר היחיד שמחזיק את התושבים בחיים הוא הקסם שלהם, אך גם זה הולך ומתדלדל.

לא נותרה ברירה בידי המלך אלא להורות על נטישת הממלכה.

התושבים כולם עוזבים את קאירן טלסט ויוצאים למסע מפרך במנהרות עולם האבן, אל ממלכה אחרת, הקרובה בהרבה אל טבור העולם, שהוקמה לצדו של ים האש הגדול, המספק חום ואור. ישנם החושדים כי תושביה של אותה ממלכה, קאירן נקרוס, הם הסיבה לדעיכתה של קאירן טלסט. שהם בעצם חיבלו או גנבו בדרך כלשהי את האור והחום שהגיעו אליהם דרך הקולוסוסים. אך אין בידיהם ברירה רבה. הם צריכים להתגבר על המסע הקשה והמפרך ולהתייצב בשעריה של קאירן נקרוס, ולקוות ששליטיה יקבלו אותם לקרבם.

במקביל, האפלו מתכונן למסעו השלישי דרך שער המוות מהנקסוס אל עולם האבן, אבאראך. דקות ספורות לפני שהוא עובר בשער עם ספינתו, כנף הדרקון, מופיע אלפרד על ספינתו. אלפרד, הסארטן, שאותו פגשנו באריאנוס, בספר הראשון בסדרה, ניסה לעבור דרך שער המוות מאריאנוס כדי למצוא את ביין, הילד, שנלקח מאריאנוס אל הנקסוס על ידי האפלו.

אלפרד מתגמש על סיפון הספינה, ושניהם עוברים דרך שער המוות ומגיעים לאבאראך יחדיו.

מה אני חשבתי?

ים האש הוא ספר כבד בהרבה משני הקודמים לו. בעוד כנף הדרקון היה גדוש בפעולה, בעולם מופלא ודמיוני, וכוכב הרפאים הציג לנו דמויות החיות בבועה של שעשועים וניתוק מהמציאות, ים האש מציג בפנינו עולם של מוות.

עולם שלא ניתן לחיות בו, ועל מנת לשרוד צריך לחצות את כל הקווים האדומים שיש, ולהתכחש לכל עיקרון נעלה. אין מקום לעקרונות באבאראך. אין מקום לאהבה או לשמחה או לצחוק. ואם הם קיימים, אז הם קיימים על חשבונם של אנשים אחרים. נוחות ושמחה ואהבה בקרבו של עם אחד, באים על חשבונו של עם אחר. בעולם מלא במשאבים יקרים מפז כמו זהב ויהלומים, אין די משאבים יקרי ערך כמו מים ומזון, וחום. וגם אוויר הוא מצרך נדיר.

הסיפור של בלתזאר בהתחלה הכניס אותי לתחושה של ייאוש וחוסר תקווה. עם שלם הנאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד במנהרות מלאות מכשולים וקשיים בתקווה קלושה למצוא סיכוי קלוש להישרדות.

אני זוכר את התחושה הזו היטב מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, כשהייתי ילד. שכחתי את רוב העלילה, אבל התחושה הזו נחרטה עמוק בליבי. הספר הזה אינו שמח, אינו מצחיק והוא גם לא מבטיח שהכול יהיה בסדר. הוא ספר כבד, מלא בייאוש של עם שלם, שהגיע לקצה גבול יכולותיו, ומבין שחצה את כל הקווים, שאין לו דרך חזרה, שאינו יכול להינצל. אך בכל זאת מחפש את הגאולה, בין אם זה דרך נבואה עתיקה ובין אם זה דרך בריחה אל עולמות אחרים מבעד לשער המוות.

כשסיימתי לקרוא אותו, מילאו אותי שתי תחושות. האחת של מועקה – לא הכול טוב בחיים, והרבה בעצם רע, וכדי לשרוד צריך לעשות דברים קשים מנשוא. צריך להילחם, ולדחוף ולהתכחש לאמונות ולעקרונות. מצד שני, התמלאתי גם בהרגשה של תקווה. ככל שהמאורעות היו קשים והחיים בלתי אפשריים, תמיד ישנה הדרך להתגבר על המכשולים. תמיד יש את אותה נקודה זעירה של אור בקצה המנהרה אשר לוחשת הבטחות לחיים טובים יותר. בין אם ההבטחות הללו נכונות או לא, זה לא משנה. ההבטחות עצמן מספיקות כדי לדחוף אנשים קדימה. כי זו התקווה היחידה. לנסות להגיע אל האור הזה, או לשקוע בתוך האפלה.

אז מה אהבתי?

1) עלילה – כמו בשני הספרים הקודמים. העלילה סוחפת. היא מתפרשת על פני דמויות מעטות יותר הפעם, ועל פני מספר ימים בודדים. אך היא סוחפת ומרתקת, ומצליחה להציג בצורה יפיפייה את החיים בתוך אבאראך, את המצוקות והקשיים, ואת השבירה הסיסטמטית של כללים ועקרונות, הכול למען טובת הכלל, למען ההישרדות של העם.

העלילה מפתיעה מספר פעמים עם כמה טוויסטים מעניינים. זה פחות מורגש בקריאה שנייה, אבל בקריאה ראשונה בוודאי.

ותוך כדי עלילת הספר אנו גם מגלים עוד פרטים מרתקים על העלילה הראשית, התופרת את כל הספרים. מה קרה לסארטן ששברו את העולם לארבעת יסודותיו? לאן נעלמו? מדוע נטשו את חובותיהם? מדוע תושבי אבאראך התדרדרו למצבם הנוראי?

2) הדמויות – רוב הסיפור כאן מוצג מעיניהם של האפלו ואלפרד. ומלבדם ישנם עוד זוויות ראייה של כשלוש דמויות נוספות. לכן אנו יכולים להכיר הרבה יותר טוב את האפלו ואלפרד, את מערכת היחסים המאד מורכבת שנרקמת ביניהם, למרות היותם אויבים עתיקים. את הדברים שמניעים כל אחד מהם להתנהג כפי שהם מתנהגים.

ולגבי הדמויות האחרות, דרך עיניהם אנו זוכים להבין את הייאוש והתסכול המר. את העובדה שהם אוחזים בכוח רב אך אינם מסוגלים לעשות דבר. שהם כלום, שווים כקליפת השום כנגד העולם האיום והקטלני הזה, שאליו נזרקו עם הבטחות רבות. הם מתרצים את מעשיהם הנוראים. הכל למען ההישרדות, הכל למען התקווה. אך מה עם האנושיות?

3) הטוטאליות של העלילה – דיברתי על כך גם בספר כוכב הרפאים. ואם חשבתי שהסופרים לא ריחמו על הדמויות בספר ההוא, הרי שבים האש הסופרים שלפו את התותחים הכבדים. אף אחד לא חסין. אין פרות קדושות, ואין חוקים, ואין נאמנות לדמויות. אין רחמים. כבר מההתחלה הדמויות היו על סף יכולותיהן. והסופרים פשוט דחפו אותן מעבר לקצה. ושוב, זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו.

מה לא אהבתי?

1) בעוד ההתחלה של הספר נהדרת ומכניסה את הקורא לתחושה של אבאראך, והסוף מותח ומרתק, האמצע של הספר קצת נמרח. חלק מהדמויות עסקו יותר מדי בתכנונים ובמזימות. העלילה נמרחה בסצנות של שיחות ארוכות ודיבורים. והיה איזה רגע אחד שאפילו קצת נמאס לי, באמצע הספר, אבל מיד אחריו העלילה שוב פעם דהרה קדימה. אז, כן, זה הציק, היה אפשר לקצץ שם קצת, אבל במבט כולל זה לא הפריע עד כדי כך, ולאחר שהחלק הזה עבר, ממש שוכחים מזה עד סוף הספר.

2) הציקה לי העובדה שהאפלו הצליח לעבור את המבוך, אחד המקומות הכי מסוכנים ביקום, ושרד אותו, אבל בכל אחד ממסעותיו אל עולמי היסודות הוא בעצם מתנשא מעל השאר ומחשיב את עצמו כטוב יותר וחזק יותר. ובכל פעם הוא נופל במלכודת הזו. אפשר לחשוב שהמבוך היה אמור ללמד אותו לא לזלזל ביריביו, ולצעוד בזהירות יתר במקומות לא מוכרים. אבל הוא מתנהג הפוך מכך בהרבה מהמקרים, בוטח בו וביכולותיו וחוטף על כך פעם אחר פעם. בספרים הקודמים זה היה במינון נמוך, אך כאן האפלו ממש "עף על עצמו", אפשר לומר, ובעקבות כך הוא נמצא בסכנה נוראית.

לסיכום, ספר טוב מאד, ומצליח להעביר לקורא תחושות עמוקות וכבדות ואמתיות מאד. אין כאן רחמים על רגשות הקורא או על נפשות עדינות. מציגים לנו עולם של מוות במלוא הדרו, עם כל הכלול בכך, ואין גם מקום למלאכותיות.

עד כה, לכל ספר היה את הניחוח שלו, את אופיו הנפרד מהאחרים, והם עדיין ידעו לדבר זה עם זה היטב.

אז כן, זה ספר מומלץ מאד. זה לא ספר שמח, כמו שאמרתי, ולא תסיימו אותו בשמחה, אך תצאו עם הרגשה נכונה, אמתית. לדעתי הספר הזה גם מצליח להשאיר חותם על הנפש.

בספר כאן אין שום אזכור למיניות. אין מקום למיניות בעולם של מוות. יחסי מין הם עניין של הישרדות העם, וזהו. אבל כן יש קצת תיאורים של נשים מבחינת היופי של פניהן וכו'. מעבר לכך כלום.

אלימות יש למכביר, אבל אלימות קרה, ברוטלית, כזו שמסוגלת לזעזע אפילו. אלימות ללא רגש, לצורך הישרדות.

תיהנו, וספרו מה חשבתם/ן על הספר

» ביקורות נוספות של אילן גוייכמן
» ביקורות נוספות על ים האש - מחזור שער המוות #3