ביקורת ספרותית על היבריס מאת מאיה קראוס-ברדה
ספר מעולה

---

היבריס / דולב בן ארוש ומאיה קראוס ברדה

ז'אנר: מתח / רומן

הוצאה עצמית

שנת הוצאה 2017

מס' עמודים 304

כריכה אחורית:

כולנו חוטאים מדי פעם בחוסר ענווה, אצלי זאת הייתה דרך חיים.

הכוח היה בידיי והרגשתי שביכולתי לעשות כל מה שרק אבחר.

אדם החוטא בגבהות לב, סופו מפלה.

הייתי בטוח שחוק זה אינו חל עליי.

לא האמנתי שכך תיראה המפלה שלי.

מיכאל (מייק) דמרי, איל נדל"ן יהיר וקשוח, היה בטוח שהוא חסין מפגיעה.

כבול וחסר אונים, הוא מתעורר בחדר חשוך ומתבקש לענות על שאלה אחת.

ניסיונותיו למצוא תשובה, שולחים אותו בעל כורחו, לחשבון נפש. הוא יוצא למסע אפל בזיכרונותיו, על מנת לפתור את תעלומת חייו.

דקלה דמרי, אם ורעיה מסורה, הייתה בטוחה שהיא מכירה את אהבת חייה. כשהוא נחטף, שיחות טלפון אנונימיות ורמזים שמגיעים עד לפתח ביתה מובילים אותה למסע מייסר, רווי שקרים ושחיתויות.

האהבה הגדולה של השניים עומדת למבחן בצל החטיפה האכזרית.

ומה אני חשבתי:

לפני שאתחיל, גילוי נאות – אני ודולב למדנו יחדיו בתיכון. זהו הספר השני שהיא כתבה, וסה"כ יש לה 3 ספרים, אבל את שני האחרים עדיין לא קראתי. את מאיה אני לא מכיר, אבל אני יודע שיש לה גם כן שני ספרים נוספים.

הספר היבריס עוסק בשתי דמויות - דקלה ומייק. הספר כתוב מנקודת מבט ראשונה, וכל פרק עוסק בדמות אחרת. כלומר, פרק ראשון דקלה, מנקודת מבטה, ואז פרק שני מייק מנקודת מבטו. וחוזר חלילה.

דולב כתבה את דמותה של דקלה, ומאיה כתבה את דמותו של מייק.

ישנן עוד מספר דמויות משנה קטנות ולא ממש מתעמקים בהן.

מה שמתואר בכריכה האחורית זה בערך מה שאני מוכן לומר על העלילה, מכיוון שלדעתי כל מילה נוספת תעשה ספוילר. התקציר הזה הוא די כל מה שצריך לדעת לפני שניגשים לספר הזה.

הספר בנוי בצורה כזו שאירועים שמתרחשים בהווה, מזכירים לדמויות אירועים שהתרחשו בעבר, כך שיש קפיצה כמעט בכל פרק אל אירועים מהעבר של הדמויות, ועד סוף הספר אנחנו לומדים להכיר את שתיהן בצורה מלאה לחלוטין ומבינים כמה עמוקות הדמויות הללו, וכמה מוסתר מתחת לפני השטח, מתחת למסכות שכל אחד עוטה על פניו באופן תמידי.

הדוגמא שעלתה לי בראש היא נער החידות ממומביי, שכאשר הוא יושב באולפן ומשחק במשחק החידות, כל שאלה בעצם זורקת אותו אל אירוע אחר בעברו, ומשהו בהתרחשויות הללו בעבר מאפשר לו לענות נכונה על השאלה. אז הדבר דומה גם כאן, כל זיכרון כזה של דקלה או מייק שופך עוד קצת אור על המסתורין והתעלומה, ומקדם אותנו עוד קצת לפתרונה.

בהתחלה לא כל כך התחברתי לסגנון הזה, באופן כללי אני לא אוהב קפיצות כאלו אל אירועים בעבר. אפילו ברנדון סנדרסון, בספרי גנזך אורות הסער שלו, הצליח להרגיז אותי קצת עם הקפיצות הללו כל כמה פרקים.

אבל כאן זה נעשה בצורה של זיכרון, הדמות נזכרת באירועים, והמעבר היה חלק ועדין, ועל כן בתחילה היה נסבל, ואחר כך מאד יפה.

אז כאמור, בהתחלה היה לי מעט קשה להתחבר, עדיין מעניין ויש רצון להמשיך לקרוא, אבל לא מרתק. משלב כלשהו, בשליש הראשון של הספר, העלילה לפתה אותי ולא עזבה, וממש לא הצלחתי לגרום לעצמי לעצור. וכשהייתי חייב להפסיק ולעשות דברים אחרים, מצאתי את עצמי כל הזמן חושב על דקלה ומייק, ועל האירועים האחרונים שקראתי. ממש בלעתי את הספר במהירות שיא. הוא מאד קריא, מאד קל לקריאה, מאד מרתק ולופת ומותח.

דברים שאהבתי:

1) הדמויות – הדמויות בנויות להפליא, מורכבות ומפותחות ועמוקות ועגולות, בדיוק כמו שדמויות צריכות להיות. ואנו לומדים להכיר אותן לאט לאט, כשכל פרק מסיר שכבה נוספת וחושף את מה שמתחתיה (כמו שְרֶק –ogers are like onions), אבל כאן זה ממש ככה. הרבה מוסתר מתחת לפני השטח, ונחשף לאטו.

2) הכתיבה – שתי הסופרות מאד מוכשרות ויודעות לכתוב היטב, יודעות לתאר רגשות, התרחשויות, אירועים. השפה קולחת ויפה, וניכר בהחלט שנעשתה עריכה (על ידי אמירה מורג) איכותית בהחלט. אולי הייתה טעות כתיב אחת בלבד בכל הספר, אבל גם בזה אני לא בטוח. הפסקאות ערוכות היטב, המשפטים ברורים וקלים לקריאה. ושוב, הכתיבה יפה, קולחת, מותחת. באמת כל הכבוד.

3) המתח – הספר מאד מותח ומרתק. העלילה מסתבכת ומתפתלת, אבל לא הולכים לאיבוד לרגע. ותמיד יש הרגשה שרוצים לדעת מה קורה בהמשך. כמו שאמרתי, הצלחתי לקרוא אותו במהירות שיא, ממש מספר ימים בודדים. זה תמיד מצחיק אותי שסופר יכול לעבוד שנה ומעלה על ספר, ואז הקורא מסוגל לקרוא אותו ביום אחד, או אפילו מספר שעות, אם הוא כל כך מוצלח.

4) ההפתעה – זה חלק מהמתח, אבל בכל זאת אדבר על זה קצת בנפרד. הרבה דברים בספר הפתיעו אותי. כשחשבתי שאני יודע מה הולך לקרות, קרה משהו אחר, כשחשבתי שאחת הדמויות הולכת לבצע משהו, אז קרה משהו אחר. תמיד נשארתי בהפתעה. אני חושב שהיה רק דבר אחד בספר שחשדתי בו, ובסוף התברר שצדקתי. כל השאר נחת עליי בהפתעה מוחלטת.

דברים שפחות מצאו חן בעיניי:

1) יש הרבה קטעים מיניים בספר, רובם הוכנסו בטוב טעם ואין שום בעיה אתם, אבל היה קטע אחד, כשדקלה נזכרת באירוע מהעבר, שבו שכבה עם מייק. מעשה האהבים הזה מאד מפורט, אבל ממש ממש מפורט. זה הגיע יחסית מוקדם בספר, וקצת תרם לתחושת החוסר חיבור שציינתי קודם. אין לי שום בעיה עם יחסי מין בספרים, וכמו שאמרתי, שאר הקטעים היו סבבה. אולם קיבלתי את התחושה שספציפית הקטע המפורט הזה לא היה ממש רלוונטי. זה היה זיכרון של דקלה, הוא לא ממש תרם לעלילה או להבנת הדמויות, פרט למשיכה הפיזית המאד ברורה בין דקלה למייק. אבל זה היה מובן היטב גם קודם לכן. הרגשתי שהקטע הזה הוכנס קצת בכוח על מנת שיהיה איזשהו אקט מיני בספר. וגם הפירוט הרב של האקט נראה לי קצת לא במקום.

אבל אל תחשבו שאני מתחסד או משהו כזה, שאר הקטעים היו טובים ומתאימים. אני מדבר על הקטע הספציפי הזה.

מן הסתם, הספר לא מתאים לילדים, אלא למבוגרים, בגלל המיניות וגם יש קטעי אלימות קשים.

זהו, רק דבר אחד פחות מצא חן בעיניי, כל השאר היה מעולה!

אני מאד ממליץ על הספר, מי שאוהב ספרי מתח טובים ומרתקים.

משפט אחד על ספרים דיגיטליים:

זה הספר הראשון שקראתי כדיגיטלי בפלאפון, והאמת שזה עבר בסדר גמור. זה שונה מלהחזיק ספר ביד, כמובן, ולעתים הרגשתי עייפות בעיניים בגלל הבהייה במסך. אבל זה נוח, השתמשתי באפליקציה של הליקון, והדפדוף היה נוח, אפשר לראות כמה אחוז מהספר עברת עד כה וכמה עמודים, בכל פתיחה של הספר באפליקציה מיד הוא נפתח בעמוד שעצרת בו.

בכל זאת אני מעדיף את הספר המודפס, אבל הדיגיטלי הוא העתיד, ואני שמח לגלות שזה נוח, ואני בטוח שיש פלטפורמות עוד יותר נוחות.

אז כל הכבוד לסופרות, ולעורכת. אה, ואמרתי שזו הוצאה עצמית? מסתבר שזו לא מילת גנאי, ויש ספרים מדהימים בהוצאה עצמית, אז לא צריך לחשוש.

» ביקורות נוספות של אילן גוייכמן
» ביקורות נוספות על היבריס