קוסם הנחש – מחזור שער המוות 4 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן
שנת הוצאה: 1993
מספר עמודים: 371
הוצאה לאור בארץ: אופוס
מהכריכה האחורית:
האפלו ואלפרד, שני היריבים שהפכו, מכורך הנסיבות, לבני ברית, מגיעים לצ'לאסטרה, עולם המים, היפה מכל העולמות, ובו חיים גמדים, אלפים ובני אנוש בשלום. אך החיים השלווים נמצאים בסכנה. היקום כולו עומד על סף כליון. כוחות אופל, שהיו רדומים מאות שנים, מקיצים עתה ומאיימים לכבוש את היקום ולהשמידו.
אלפרד והאפלו נצבים לבדם מול כוחות נוראים אלה, ומול בני עמיהם שלהם, המסרבים לשכוח את טינת העבר וללחום כתף אל כתף מול האויב המשותף.
ומה אני חשבתי:
בכל סדרת ספרים חייב להיות לפחות ספר אחד שיורד מאיכותו משאר הסדרה. במחזור שער המוות, לדעתי, קוסם הנחש הוא הספר הזה. שלושת הספרים שלפניו עומדים כל אחד בפני עצמו, פחות או יותר. שלושת הספרים שאחריו הם מעין איחוד של כל הדמויות וכל ההתרחשויות שקרו קודם, בדומה לשני סרטי הנוקמים האחרונים, שמאגדים בקרבם את כל מה שהתרחש בסרטים הקודמים.
כך יצא שקוסם הנחש הוא מעין ספר כלאיים, התקוע בין שני הסוגים השונים הללו. הוא לא עומד בפני עצמו, ואני מאד לא ממליץ לקרוא אותו לפני שקראתם את שלושת הספרים הקודמים, והוא גם לא בדיוק מאגד בתוכו את האירועים הקודמים.
לדעתי זהו הספר החלש בסדרה, לפחות עד כה.
קצת רקע – צ'לסטרה הוא עולם שעשוי מים לחלוטין. המעטפת שלו היא קרח מוצק, מעבר לה יש ריק. בתוך המעטפת יש רק מים. מים ומים ומים. בתוך המים הללו יש ירחי ים – מעין יצורים חיים ענקיים שמדמים סוג של יבשה. סביב כל ירח כזה יש בועת אוויר אשר מאפשרת חיים. האלפים, הגמדים, ובני האדם חיים על יצורים כאלו, בתוך בועות אוויר. כדי לעבור מירח ים אחד לשני, או לנדוד למקומות אחרים, צריך להשתמש בצוללות אטומות שהגמדים יודעים לבנות, והאלפים יודעים לחזק עם קסמיהם המכניים. כך בעצם נוצר מצב שכל שלושת הגזעים בצ'לסטרה חיים בשלום זה עם זה, ומשתפים פעולה כמעט בכל מעשיהם.
לספר יש שתי התחלות:
1) הפתיחה שמתרחשת מיד אחרי האירועים של ים האש, ומציגה בנפרד את אלפרד, שמגיע לבדו לצ'לסטרה, עולם המים, ובמקביל את האפלו, שעוד מתעכב קצת בנקסוס ורק אז מגיע לצ'לסטרה. בעוד האפלו עובר דרך שער המוות ומגיע לאזור ליד שער המוות בצ'לסטרה, אלפרד עובר דרך שער המוות ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי בצ'לסטרה, ולא ברור בכלל איך הגיע דווקא לשם ולא כמו האפלו.
2) הפתיחה השנייה עוסקת בסיפור של צ'לסטרה עצמו, דרך עיניה של גרונדל, נסיכת הגמדים, שעושה את דרכה בצוללת ביחד עם נסיכת האלפים ונסיכת בני האדם, אל מקום שכרגע לא ידוע. היא מספרת את סיפורה דרך כתיבה ביומן, ואנחנו כביכול קוראים את היומן הזה, כך שהיא מוצגת ממבט ראשון, בעוד האפלו ואלפרד מוצגים ממבט שלישי.
אז מה אהבתי:
1) העלילה הראשית – זו שבעצם תופרת את כל הספרים. כאן, בספר הרביעי, אנו נכנסים עמוק לתוך העלילה הראשית ולומדים הרבה מאד פרטים מעניינים לגבי הסארטן, לגבי שבירת העולם לארבעת יסודותיו והסיבות שהובילו למעשה הזה, וגם לגבי התוצאות שנבעו מהמעשה. דרך אלפרד, אנו לומדים להכיר היטב את הסארטן, בני עמו, ולהבין מה מניע אותם.
2) חולשת הדמויות – אני בכוונה מתמקד בחולשה כי כאן, בספר הזה, הדמויות הראשיות לראשונה כמעט מגיעים למצבים שבהם הם חסרי אונים. הם נאלצים להסתמך על תושייתם וחוכמתם, ולא על כוח הקסם החזק שלהם, וזה שינוי מאד מרענן משלושת הספרים האחרים, ומציג את הדמויות בצורה חדשה לגמרי. מן הסתם, החולשה הזו מפתחת עוד יותר את הדמיות הראשיות, האפלו ואלפרד, ונותנת להם עומק נוסף. מאד אהבתי את ההתפתחות של האפלו ואלפרד בספר הזה, לעומת הספרים האחרים.
ומה לא אהבתי:
1) העלילה המשנית – זו של צ'לסטרה עצמה. היא משעממת בטירוף!!!! אבל ממש. הקטע עם היומן עבד יפה מאד בספר השלישי עם תיאורו של בלתזאר על ממלכתו האבודה והמתה ונדידתם של בני עמו אל ממלכה חדשה. אבל הניסיון לשחזר את זה עם גרונדל בצ'לסטרה היה כישלון צורב בעיניי. כל השתלשלות העניינים שהיא מתארת עד הרגע בו היא כותבת ביומן היא פשוט השתלשלות משעממת בטירוף. ומה שעוד יותר הרגיז היה שנתנו הרבה יותר מקום לסיפורה של גרונדל, מאשר להאפלו או אלפרד (שמעשיהם היו מן הסתם יותר מעניינים). אפשר לומר שרוב מאה וקצת העמודים הראשונים של הספר הם מייגעים לקריאה, והדברים היחידים שעזרו לי לעבור אותם היו הקטעים הקצרים שנתנו להאפלו ולאלפרד.
לאחר שיא האמצע של הספר, שתי העלילות מתחברות והדברים נעים בצורה הרבה יותר מעניינת.
2) הדמויות – פרט להאפלו ואלפרד – כל שאר הדמויות היו מעצבנות ומשעממות. רק גרונדל אולי עלתה קצת על השאר אבל גם שם לא יותר מדי. כל אחת מהן קיבלה תכונת אופי אחת בולטת, והיא נדבקה אל התכונה הזו בקנאות לאורך כל הספר. למשל, נסיכת האלפים הייתה עדינה ומפונקת. אחד מהסארטן היה חשדן. נסיכת בני האדם הייתה רומנטיקנית. כמו שאמרתי, גרונדל הייתה קצת יוצאת דופן כי היא הייתה גם עקשנית וגם חטטנית, אז יותר מפותחת מהשאר.
זה כל כך שונה מהספרים האחרים. בכל אחד משלושת הספרים הקודמים, דמויות המשנה היו הרבה יותר מפותחות, ואם אופיינו בהתחלה על ידי תכונה אחת הרי שלאורך הספר התקדמו והתפתחו והשתנו מאד. אבל כאן הן סיימו כפי שהתחילו.
3) האקשן – כפי שציינתי קודם, החלק הראשון היה די משעמם ומייגע. לספר יש שני שיאים. אחד באמצע, שהיה סבבה. והשני בסוף שהיה עשוי לא טוב לדעתי, ארוך מדי, ממוקד בדברים חסרי חשיבות. לא היה הרבה אקשן או קרבות בספר, אבל כשכן היו, אז הקרבות היו חלשים לדעתי. היה יותר מדי דגש על המחשבות של הנלחמים בזמן הקרבות מאשר על הקרבות עצמם, וזה ממש הוריד מהמתח של הקרב.
4) הסוף – הסוף היה מאד פתוח. הוא משאיר את כל הדמויות בנקודות שמכריחות אותך ללכת ולקרוא את הספר הבא כי שום דבר לא נסגר. בעוד הסוף של אלפרד היה מאד מעניין, הסוף של האפלו היה סתמי כזה ולא ברור.
לסיכום, הספר הוא חלש לדעתי, וזה קצת מרגיז, כי אם קראתם את שלושת הקודמים, אז מן הסתם תרצו לקרוא גם אותו, כדי להמשיך את העלילה, וגם אי אפשר לדלג עליו אל הספר החמישי, כי חייבים לדעת מה מתרחש בו בשביל האירועים הבאים.
הוא ספר אמצע כזה, ולדעתי הסופרים קצת פחות השקיעו בו ובדמויות שבו, והתקבלה אצלי התחושה שאולי קצת זלזלו בו, למרות שאני לא באמת מאמין בכך.
בכל אופן, יצא שהספר חלש בהרבה מקודמים, ואם אני זוכר נכון מקריאתי הראשונה לפני שנים, גם חלש מהבאים בתור.
אז אני לא יכול להמליץ על הספר הזה בלב שלם, אבל אין לכם ממש ברירה. אם קראתם את הקודמים לבטח תרצו לדעת מה הלאה, וכמו שאמרתי קודם, אי אפשר לדלג עליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
