ביקורת ספרותית על הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 מאת ג'יי. קיי. רולינג

---

הארי פוטר ואבן החכמים / ג'יי קיי רולינג

ברור לי שמרבית האנשים כבר קראו את הספר הזה, ואני באיחור מאד לא אופנתי, אבל בכל זאת אכתוב סקירה על הספר. וגם, מכיוון שהרוב קראו אותו, אז יהיו בו הרבה ספוילרים. לכן, מי שעדיין לא קרא, אם ישנו מישהו כזה, עדיף לדלג על הפוסט הזה.

מהכריכה האחורית:

הארי פוטר מעולם לא היה כוכב של נבחרת קווידיץ` שמזכה את קבוצתו בנקודות תוך כדי רכיבה על מטאטא גבוה מעל האדמה. הוא לא מכיר לחשי קסם, מעולם לא גידל דרקון מביצה, ומעולם לא עטה גלימת העלמות. הוא מכיר רק את חייו האומללים עם משפחת דרקסלי - דודו ודודתו האיומים ובנם הדוחה דאדלי, בריון מפונק, מגודל ושמן. החדר של הארי הוא ארון פצפון בתחתית המדרגות, והוריו המאמצים מעולם לא חגגו את יום הולדתו. אך כל זה עומד להשתנות כשמכתב מסתורי מגיע אליו בדואר ינשופים: מכתב עם הזמנה למקום מופלא שהארי - וכל מי שיקרא עליו - לא יוכל לשכוח לעולם. כי כאן הארי מגלה לא רק חברים, ספורט אווירי וקסמים בכל דבר, החל בשיעורים וכלה בארוחות, אלא גם גורל גדול שמחכה לו... בתנאי שיצליח לשרוד!

ומה אני חשבתי?

באופן כללי, לא נהניתי ממנו.

הספר היה... בסדר. חמוד. נחמד. אבל האמת היא שהוא לא סיפק את הסחורה. הוא לא גרם לי יותר מדי עניין, ולכן לא התחשק לי לשוב ולקרוא אותו, מה שגרם לי למשוך את הקריאה במשך זמן רב.

ומה בדיוק לא מצא חן בעיניי:

1) העלילה – העלילה המרכזית, זאת שעוסקת באבן החכמים ובוולדמורט, הייתה פשוט משהו משני לחלוטין לאורך מרבית הספר. והיא זזה מאד מאד לאט. רוב הספר הוקדש לתיאור הלימודים בהוגוורטס, הוגוורטס עצמו, והיחסים בין הדמויות השונות. אבל... זה מוביל לנקודה 2.

2) התיאורים של הלימודים, הוגוורטס, היחסים בין הדמויות היו גם הן סתמיות כמעט לחלוטין. לא באמת תואר הוגוורטס, אלא באופן כללי ביותר. לא באמת תוארו הלימודים, אלא גם בצורה מאד שטחית, ובניסיון להכניס הומור שעבורי לא עבד. והיחסים בין הדמויות, כאן היו כמה נקודות נחמדות, כמו היחסים הגרועים בין הארי ורון לבין הרמיוני, ואז לאחר שמשהו מתרחש הם הופכים לחברים. זה נעשה בצורה יפה. אבל השאר, שוב שטוח, סתמי וכללי מאד.

3) מקריות – כל התפתחות בספר מבוססת על צירופי מקרים. במקרה הארי וחבריו שוטטו במסדרונות ונתקלו במשהו וגילו משהו. במקרה הארי נתקל בוולדמורט מוצץ את דמו של חד הקרן ביער, ובמקרה היה נוכח לאחר מכן לשיחה של שלושת הקנטאורים שבמקרה הגיעו לשם בזמן ואז חשפו בפני הארי חלק גדול מהתעלומה.

במקרה המבחנים למציאת אבן החכמים היו תואמים לחלוטין ליכולות הכי טובות של הילדים – שחמט לרון ושיקויים להרמיוני וכו', כמעט כאילו המבחנים הללו נתפרו במיוחד כדי שרק הם יוכלו לעבור. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלו.

זה משהו שנתקלתי בו גם בספרי נוער אחרים שקראתי, גורם המקריות שמגלגל את העלילה. זה בסדר פה ושם, אבל לא במינון רב.

4) מריחה – הייתה כמות נוראית של מריחה בספר, והדוגמא הכי בולטת היא הדרקון של האגריד. פרק שלם על הדרקון שגדל ועושה צרות ואיך החבורה מנסה להתמודד אתו ולהסתיר את קיומו כדי לא לסבך את האגריד ואז להסליק אותו בחשאי מראש המגדל. לא היה לזה שום קשר לעלילה הראשית או לעלילות המשניות, פרט לדבר אחד קטן שמגלים בפרק הבא – שהאגריד היה שיכור כשרכש את ביצת הדרקון וחשף בפני המוכר איך לעבור את הכלב ששומר על דלת הסתרים. תכלס, לא היה שום צורך בדרקון הזה. גם המריחה היא גורם מאד משמעותי שנתקלתי בו בספרי נוער אחרים.

5) הדמויות – חלק מהדמויות מאד הרגיזו אותי.

א) האגריד – לא יכולתי לסבול את צורת הדיבור שלו. היא הייתה כל כך מקולקלת, ואולי זו הייתה בעיה בתרגום, אבל פשוט סבלתי מזה.

ב) הרמיוני – ניתן דגש מסיבי על הצגת הרמיוני כילדה מעצבנת, למדנית וחרשנית ששומרת על הכללים תמיד. ופתאום היא מפרה את כל הכללים? זה מעבר חד מדי.

ג) הארי – כן, הארי עצבן אותי כי לא הייתה לו ממש אישיות. הדבר היחיד והבודד שאפיין אותו הוא הנכונות שלו להגן על חבריו. וזה מוביל לנקודה נוספת, לכל דמות הייתה תכונת אופי אחת בלבד שאפיינה אותו. הארי הוא המגן, רון הוא השטותניק, הרמיוני היא החרשנית וכו'. גם זה משהו שכל כך כל כך מאפיין ספרי נוער, ונתקלתי בזה בכמעט כל ספר נוער אחר שקראתי. כאילו דמויות לא יכולות להכיל יותר מתכונה אחת.

6) החלוקה הכל כך ברורה לטוב ורע – או שהדמות טובה, או שהדמות רעה, וגם כאשר היה ניסיון להציג דמות כרעה בשביל טוויסט לאחר מכן, זה נעשה בצורה כל כך בולטת, וכל כך אגרסיבית, עד שהיה ברור שבסוף יגיע טוויסט שיהפוך את הדמות לטובה – כמו במקרה של סנייפ. בכל הזדמנות הסופרת דאגה להציג את סנייפ בצורה הכי לא טובה האפשרית. דגש כל כך חזק על משהו פשוט הורס את ההפתעה של הטוויסט.

גריפנדור הם כולם טובים, סלית'רין הם כולם רעים, ושני הבתים האחרים פשוט לא רלוונטיים, פרט אולי להפלפאף כדי לומר שהחברים בבית הזה הם... טיפשים? איטיים? ואם סלית'רין כל כך רעים, אז למה בכלל יש בית כזה? למה לטפח מכשפים רשעים שמחפשים לעשות נזק?

7) האכלה בכפית – ציינתי את זה כבר בסעיף הקודם אבל זה בא לידי ביטוי גם במקרים רבים אחרים. הסופרת פשוט מאכילה את הקורא בכפית, כי היא לא בטוחה שהוא מספיק חכם להבין בעצמו. דוגמא בולטת הייתה שהרמיוני פעם אחת דיברה עם הארי ורון ברכבת, נדמה לי, והמונולוג שלה היה עשוי יפה מאד, ומיד התקבלה התחושה אצלי שהרמיוני היא ילדה לחוצה שמדברת נורא מהר מרוב לחץ.

אבל, בפסקה הבאה הסופרת רשמה "את הדברים הללו הרמיוני אמרה מאד מאד מהר מבלי לעצור..." (ציטוט לא מדויק מהזיכרון ולא זוכר את השאר). אז בעוד המונולוג עצמו היה טוב והציג את הרמיוני יפה, הפסקה אחר כך הרסה את הכל. ממש כאילו הסופרת חשבה שהקורא לא יבין את מה שהיא רצתה להעביר.

וגם האלמנט הזה הוא מאד מאד בולט בספרי נוער.

מה כן אהבתי בספר:

1) קטעים בודדים ששעשעו אותי והצליחו לעלות חיוך קטן על השפתיים, כמו כשהעכברוש של רון נשך את האצבע של מישהו ברכבת.

2) היו קטעים שכתובים היטב, והתחושה שהתקבלה מהם הייתה נכונה וטובה. כמו למשל המונולוג של הרמיוני שהזכרתי קודם לכן. או וולדמורט בקרחת היער עם חד הקרן המת. זה העביר בי תחושות מעניינות, שנורא היו חסרות לי במקומות אחרים בספר.

לסיכום, אי אפשר לומר שנהניתי מהספר. רוב הזמן פשוט לא רציתי להמשיך לקרוא, וכשקראתי התנחמתי בעובדה שזה רק 300 וקצת עמודים, והיו קטעים נחמדים שעזרו לי לעבור את הספר. אבל בסיכום כל הדברים, לא הייתי קורא את הספר הזה.

אולי בסביבות גיל 10 או 11 הייתי נהנה ממנו, אבל היום הוא פשוט הזכיר לי את כל הדברים שאני כל כך לא אוהב בספרים באופן כללי, ובספרות נוער בפרט.

וזה מביא אותי לדיונים חוזרים ונשנים שיש בכל מני מקומות לגבי ספרות נוער. הרבה טוענים שאנשים מזלזלים בספרות נוער, אבל לדעתי הסופרים עצמם של ספרות הנוער, הם אלו שמזלזלים בספרות הנוער, בספרים שהם עצמם כותבים, ובקהל הקוראים שלהם – נוער בעיקר. כאילו הם אומרים או חושבים לעצמם שהם לא צריכים להקדיש הרבה מחשבה לדברים, שהם לא צריכים להשקיע הרבה בהתפתחות העלילה והכל יכול להתגלגל בעזרת צירופי מקרים, ובמקרים שבהם עשו עבודה טובה, אז כנראה שהקוראים הצעירים לא יבינו ולכן צריך לדחוף להם בכפית את ההסבר.

המוטיבים הללו שהזכרתי, שמופיעים בכל ספר נוער שקראתי (האכלה בכפית, מקריות, תכונה אחת בלבד לכל דמות וכו'), זה כמו שבכל פנטסיה אורבנית חייבים להיות פיות, ערפדים ואנשי זאב. אלו דברים שמאפיינים את ספרות הנוער, או לפחות פנטסיות אורבניות לנוער, וחלק גדול מהסיבות שאני לא נהנה מהן בכלל.

הערה לגבי הסרט:

אכן ראיתי את הסרט של הארי פוטר ואבן החכמים, אך כשקראתי את הספר באמת שלא זכרתי דבר מהסרט, אולי רק את הסצנה של החלוקה לבתים. לאורך הקריאה התחלתי להיזכר בקטעים מהסרט. למשל, כשהארי מוצא את המראה, במקרה, אז אחרי שקראתי את הקטע נזכרתי בסצנה מהסרט. וכנ"ל עם הכישוף שהוטל על המטאטא של הארי במשחק הקווידיץ', וכו'. אני מזכיר את זה, כי אחרי שנזכרתי בסצנה מהסרט הרלוונטית לקטע שקראתי זה עתה, הגעתי למסקנה שהסצנה מהסרט הרבה יותר מוצלחת. הסרט העביר את התחושות המבוקשות הרבה יותר טוב מאשר הספר עשה.

אמרו לי שהייתי צריך לקרוא באנגלית, ואולי זה נכון, אבל יש ספרים נהדרים שקראתי בעברית למרות שעדיף באנגלית ועדיין נהניתי מהם מאד.

בכל אופן, לדעתי האישית הספר הזה לא מוצלח וכמו שאמרתי בהתחלה לא סיפק את הסחורה, ובאמת שאני אובד עצות למה אנשים בכל רחבי העולם אוהבים אותו. לא הצלחתי למצוא בו שום דבר מיוחד.

זו כמובן, דעתי האישית, וברור לי שהיא דעת מיעוט, לאור ההצלחה הכבירה של הספר ברחבי העולם.

» ביקורות נוספות של אילן גוייכמן
» ביקורות נוספות על הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1