פרולוג
05/08/2000 1:31
התעוררתי בוכה.
10/08/2000 4:22
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק איתי.
התעוררתי כשכעס מבעבע בי, לפני שהוא ענה.
12/08/2000 2:45
השמש כבר מזמן שקעה, אבל השינה רחוקה ממני. לא משנה עד כמה אני מנסה לעצום את העיניים ולהירדם, זה פשוט לא מצליח. ניסיתי לספור כבשים, כמו שאימא פעם הציעה, אבל אחרי עשרים, המספרים פשוט מתבלבלים. ניסיתי לחשוב מחשבות טובות, כמו שאבא אמר, אבל גם זה לא עבד.
הדלת נפתחת.
משהו לא טוב עומד לקרות.
זה ברור לי.
אולי אם אעמיד פנים שנרדמתי, כלום לא יקרה.
התעוררתי עם צמרמורות.
26/08/2000 3:20
הדלת נפתחת.
הוא נכנס לחדר שלי.
הוא לא אמור להיות פה! למה הוא נכנס? אולי אם אקרא לאימא, היא תשמע ותעזור.
היא אוהבת אותי למרות הכול. או לפחות כך נדמה לי.
הפה שלי פתוח, אני מנסה לצעוק, אבל לא יוצא לי שום קול.
שמישהו יעזור לי.
התעוררתי בבהלה.
30/08/2000 1:52
אין טיפת אור.
חושך מוחלט, כזה שגורם לכל חפץ בחדר להיראות מאיים.
גם למצמץ לא עוזר.
אני לא רואה כלום, אפילו לא את הדובי הגדול שלצד מיטתי.
הדלת נפתחת.
הוא עומד בפתח.
הגודל שלו מסגיר אותו מייד, אפילו בחשכה.
למרות העובדה שנצמדתי לצד המיטה ועצמתי עיניים, הוא לא מוותר. הוא נכנס ומתקרב אליי. מבקש שאהיה בשקט. הוא מאיים שיפגע באימא אם לא אקשיב לו.
אני רוצה לצעוק, לצרוח, אבל שום קול לא יוצא.
התעוררתי כשחולצתי ספוגה במים.
03/09/2000 4:11
אני במיטה.
השמיכה מגיעה לי עד הסנטר.
עושה כל שביכולתי על מנת שלא יבחין בי.
שיוותר.
שיתעלם.
אין לי מזל כזה.
הוא נכנס לחדר ומתיישב על קצה המיטה. ריח האלכוהול המוכר חודר לנחיריי וגורם לי לרצות להקיא. הלוואי שיכולתי לברוח.
הוא שולח יד מתחת לשמיכה ומלטף את גופי הרועד. אני מנסה להתחמק מידיו המיובלות, ללא הצלחה.
התעוררתי כשליבי דוהר.
04/09/2000 2:42
הידיים שלו עליי.
נוגעות בי.
זה לא בסדר. ממש לא בסדר.
אנשים לא אמורים לגעת בי ככה. הוא לא אמור לגעת בי ככה.
כשידו הגסה מפשילה את המכנסיים שלי, כל גופי מנתר בבהלה. זה לא עוצר אותו.
הפחד מזדחל לכל פינה בגופי.
אני בוכה.
זה לא גורם לו להפסיק.
התעוררתי כשדמעות מכסות את לחיי.
05/09/2000 5:10
כשעיניי עצומות וגופי רועד הוא נוגע בי.
הכול כל כך לא בסדר.
אני בוכה.
הדמעות מרטיבות את הכרית הירוקה שלי עם הציורים של הפרצופים המחייכים, זו שתמיד גורמת לי להרגיש טוב יותר. לעולם לא אחייך שוב.
זה לא בסדר. הוא לא אמור להיות כאן. כל זה לא אמור לקרות.
התעוררתי עם לב שבור.
הלוואי שיכולתי לא לישון שוב לעולם.
אני כבר לא רוצה להיזכר.
חלק ראשון – 2000
1
טל
"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לטלטול..." הקולות של בני משפחתי כמו חדרו אל חלומי והעירו אותי.
פקחתי את העיניים באיטיות וניסיתי להתרגל לאור החזק. חייכתי כשפגשתי בפנים המחייכות של הוריי ואחותי.
"וואו, תודה." קולי היה עדיין צרוד מהשינה. התרוממתי באיטיות ושפשפתי את עיניי. "איזה כיף."
"מזל טוב, אהובה שלי," אימא שלי עטפה את גופי בזרועותיה העדינות, "אני לא מאמינה שהבת שלנו בת שמונה־עשרה. אנחנו כאלה זקנים." היא הביטה באבא שלי שעמד לצידה ושלח לעברי את חיוכו הרחב. התרפקתי על חיבוקה, כפי שנהגתי לעשות מאז שהייתי ילדה.
"תודה."
היא נשקה לראשי והתרוממה.
"אז מה, ילדונת, שמונה־עשרה, הא?" הוסיף אבא שלי והתיישב לצידי. "איך ההרגשה?"
"כמו אתמול, רק שאני קצת יותר עייפה." חייכתי, והוא כרך את זרועותיו סביבי.
"אוהב אותך, מתוקה שלי." אבא שלי התרומם גם הוא ממיטתי ונעמד לצד אימא שלי.
"העירו אותך מוקדם?" פניתי לאחותי, והיא התיישבה בכבדות על המיטה לידי.
"מזל טוב." הדר חייכה בקושי. היא לא הייתה טיפוס של בוקר. גם בכך היינו שונות.
"תודה, ממש האחות הכי טובה בעולם." נאנחתי וגלגלתי את עיניי, והיא חייכה.
"באמת מזל טוב, אני סתם עייפה." הדר השפילה את מבטה, כמו ניסתה להתגונן. משכתי אותה לחיבוק.
"בקרוב אצלך."
"זה באמת קרוב," הדר סיננה תוך כדי פיהוק.
"מבטיחה לך שאני אהיה יותר ערנית ביום ההולדת שלך." חרצתי לעברה לשון, והיא עיקמה את אפה.
"לכי לעניינים שלך." אימא שלנו פטרה אותה בחיוך כמו תמיד.
העובדה שהתעוררה מוקדם כדי להצטרף אליהם לאיחולים הייתה מעבר לכל מה שציפיתי ממנה. הדר נשקה ללחיי והתרוממה בקושי על רגליה.
"תעירו אותי עוד שעה, אני גמורה."
"אבל יש בית ספר," מחיתי, אף שלא הייתי צריכה. ברגע שהדר החליטה, לא היה מקום לנסות לשנות את דעתה. ידעתי את זה היטב. גם ההורים שלנו ידעו, לכן ודאי הנהנו בהסכמה.
"את תפצי אותי על זה." הפניתי אליה אצבע.
"אוהבת אותך, נודניקית," מלמלה לפני שנעלמה.
ברגע שהיא יצאה מהחדר, ידעתי שאין לי לאן לברוח. אחרי לילה שלם שבו שיחקתי תופסת עם השינה, לילה שלם שבו המחשבות לא נתנו לי מנוח, הגיע הזמן.
בחודשים האחרונים חקרתי על ההליך. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. הדפסתי את כל הטפסים ומילאתי את כל החללים הריקים שבהם. הדפים נערמו בצורה מסודרת במגירה התחתונה בשולחן הכתיבה שלי.
הכול היה מוכן, אבל עכשיו שהגיע הרגע, נמלאתי חשש.
שפשפתי את עיניי, חוסר השינה בוודאי ניכר היטב על פניי. זכרתי בדיוק מתי היה הלילה האחרון ששכבתי ערה והבטתי בתקרה המצהיבה שבחדרי.
"זה דווקא טוב שנשארנו לבד," כחכחתי בגרוני, "יש משהו שרציתי לדבר איתכם עליו."
*שלוש שנים לפני כן*
הבטתי בחלון הגדול והבחנתי בנוף המשתנה מבניינים גבוהים להרים מלאי צמחייה. התרגשות בעבעה בבטני, כשחשבתי על שלושת השבועות הקרובים. מעולם לא נעדרתי מהבית ליותר מחצי יום. אלמלא הוריי העקשנים שדחפו לכך שלא אוותר, ודאי הייתי עכשיו תחת השמיכה במיטתי צופה בעוד שידור חוזר של בוורלי הילס 90210.
אחרי לילה שלם שבו התהפכתי מצד לצד וחשבתי על האפשרויות הבלתי נגמרות המונחות לפניי בקיץ הקרוב, העייפות החלה לתת אותותיה.
במקום שאליו נסעתי, איש לא הכיר אותי, איש לא שמע מעולם על טל דביר. גם אם אשתעשע ואחליף את שמי, איש לא ידע. גיחכתי לנוכח הרעיון המטורף. שם לא אהיה טל חסרת הביטחון שמשפילה את מבטה כשהיא חולפת על פני מלכת הכיתה, ולא טל המוזרה שיש לה אחות כמעט בגילה, שמנסה להכניס אותה לעניינים רק כי היא מרחמת עליה.
אוכל להיות מי שתמיד רציתי, מי שיכולתי להיות אם החיים שלי לא היו כאלה מסובכים. קיוויתי בכל ליבי שהקיץ יביא עימו שינוי. כשחשבתי על החוויות הרבות שהמתינו לי, על האנשים החדשים שאכיר, פרפרים פרשו כנף בבטני.
עיניי עקבו אחר הכבישים המתפתלים מבעד לחלון וכמעט נכנעו בקרב מול עפעפיי הכבדים שהחלו לצנוח. המרחק מהוריי ומאחותי גרם לי להרגיש בוגרת יותר מתמיד. ועם המחשבה הזאת נפלתי לשינה המבורכת.
"שלום לכולם, אני אביגיל, מנהלת המחנה." בחורה צנומה וארוכת שיער ניסתה לתפוס את מבטיהם של הנוכחים ולהרגיע את ההמולה, כשהגענו לנקודת המפגש. במבט ראשון היא נראתה צעירה מדי כדי להיות מנהלת, אך ככל שהתמקדתי בה, הבחנתי בשנים שהשאירו חותם על פניה. "אנחנו נתחלק לארבע קבוצות. בכל קבוצה יהיו חמישה־עשר חברים." קולה הדק גרם לכולם להחניק חיוך.
הבטתי בעומדים סביבי. אחדים כבר שוחחו זה עם זה, ייתכן שהכירו כבר קודם, אחרים נראו אבודים בדיוק כמוני.
"טל דביר." הַקריאה בשמי קטעה את מחשבותיי הנודדות. הרמתי את מבטי לאביגיל, והיא החוותה בראשה לקבוצה שעמדה משמאלה. הרמתי את תיק הגב שלי ופסעתי לעברם באיטיות. חברי הקבוצה שלי חקרו אותי בעיניהם, כשנעמדתי לצידם והשפלתי את מבטי. כשעיניי נעוצות ברצפה, הזכרתי לעצמי שכאן אני יכולה להיות כל מי שאבחר. הרמתי את עיניי ההססניות והישרתי מבט נבוך לכל מי שהביט בי. כששם חדש נקרא והתבקש להצטרף אלינו, תשומת הלב שקיבלתי עברה לחבר הבא, ואני הודיתי על כך בליבי.
החברים החדשים הצטרפו בזה אחר זה, והמקום שבו עמדתי הפך צפוף. עשיתי כל שביכולתי על מנת להימנע ממגע. כשזרועי התחככה בזרוע הצמודה אליי, הסטתי את מבטי והבחנתי בזוג עיניים נבוכות.
"סליחה," התנצלה הבחורה שלצידי. "דחפו אותי," הסבירה כשהצביעה לצידה השני.
"כן. צפוף פה." חייכתי לעברה. בחנתי אותה, כשהביטה בי בחביבות. היא הייתה נמוכה ממני בראש, בעלת תלתלים עבים. גופה המלא היה נתון בסרבל ג'ינס, כשחולצה לבנה מציצה מתחתיו. המראה שלה הזכיר לי את חגיגת שבועות בקיבוץ שאליו לקחו אותנו ההורים במאי האחרון. על אפה נחו משקפיים בעלי מסגרת עבה, ועל פניה נמתח חיוך שהאיר את עיניה החומות.
"אני שירה." היא הושיטה את ידה במרווח הצר בינינו.
"טל." חייכתי אליה ולחצתי את ידה, תוהה על המחווה הבוגרת. דחקתי את המחשבה הצידה, כשבחורה לבושה בחולצה עם הכיתוב מדריך עליה ניגשה לעברנו.
"היי, בנות," היא קראה בעליזות יתרה. "תרצו להיות יחד בחדר?" הבטנו זו בזו פעם נוספת לפני שהנהנו בחיוך.
"מעולה. אתן תהיו בחדר מאה שלושים וחמש. תמשיכו בשביל הזה ישר," היא החוותה בידה לעבר שביל מרוצף שחצה את המדשאה, "תעברו בין שני הבניינים ותמשיכו ישר. אתן תראו את החדר מימין." הנהנו, ושירה אחזה במפתח שהושיטה לנו. "נפגשים בשעה שתיים להיכרות ולארוחת צהריים. תנוחו, מחכה לנו יום מלא פעילויות." היא קרצה ועברה אל הזוג הבא.
ההמולה בכניסה לחדר האוכל נשמעה ממרחק. חברויות נוצרו במהירות, בזמן ששירה ואני בנינו קשר משלנו. נערים שעמדו בכניסה צחקקו, בעוד שחבורת נערות עמדו סמוך אליהן ושוחחו בקול, כמו למשוך את תשומת ליבם. היה נדמה ששירה, בדיוק כמוני, רצתה להיעלם, אך מאחר שלא הייתה אפשרות לעשות זאת, מיהרנו פנימה וחיפשנו מקום פנוי.
"אולי ניקח קודם אוכל ואז נמצא מקום?" הציעה שירה. הנהנתי בהסכמה.
נעמדתי מאחוריה בתור המפותל, שהשתרך מהמזנון עד לאזור הישיבה. כשהתור התקדם מעט וצעדתי קדימה, גוף גדול נתקל בגבי וגרם לי להסתובב.
"זהירות," צייצתי לעבר האדם שדחף אותי והרמתי את ראשי.
עיניים כחולות גדולות הביטו ישר לתוכי וגרמו לבטני לצנוח. התקשיתי לנתק את המבט האינטנסיבי גם כשהתור התקדם. הנמכתי את עיניי מעט והבטתי בשפתיים האדומות ביותר שראיתי. פגשתי נערים יפים בעבר. לא פעם שרבטתי במחברת שמות של בנים מהשכבה שקיוויתי שישימו לב אליי, אבל הבחור שעמד מולי היה שונה. יכולתי להבין זאת ממבט אחד בעיניו מלאות ההבעה שגרמו לי להרגיש חשופה. שערו היה מעט ארוך ומסגר באופן מושלם את פניו המסותתות. גופו הרחב היה נתון בחולצת טי פשוטה וג'ינס כחולים. נשמתי עמוק בניסיון להסדיר את נשימתי המאומצת, כשקול קרא בשמי וגרם לי לנתק את המבט שחלקנו.
שלוש שנים חלפו מאז. שלוש שנים, וליבי היה עדיין כמו פצע פתוח. כל מחשבה על אותן עיניים כחולות הכאיבה לי.
הוא היחיד שידע עד כמה אני מחכה ליום הזה. הוא היחיד שהבין.
שלוש שנים ועדיין לא הצלחתי לבטוח באף אחד, לא עם מחשבותיי, לא עם ליבי ובטח שלא עם גופי. שלוש שנים שנדמו כנצח. אם יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה הכול אחרת.
אבל הייתי ילדה. ילדה אבודה. ילדה שרצתה להיות נאהבת, שרצתה שישימו אליה לב, שרצתה לראשונה בחייה להרגיש שייכת ולא להיות הילדה של אף אחד.
ניערתי את ראשי בניסיון להיפטר מהמחשבות על העיניים הכחולות, והבטתי בהוריי שהטו אוזן ונדרכו. יכולתי להבין אותם, הרצינות שבה פניתי אליהם לרגע הבהילה אפילו אותי.
"אני פשוט אפלוט את זה, כי אין לי מושג מאיפה להתחיל."
שיחקתי בעצבנות בבובו, הדובי הפרוותי האפור, המזכרת היחידה שנותרה לי מהמקום שממנו הגעתי. ניסיתי לחייך, למרות המתח שמילא את כל גופי. לא ידעתי איך יגיבו לחדשות שהיו בפי. הם שתקו והביטו בי בציפייה.
זהו זה. היה עליי לומר את המילים. הגיע הזמן. נשמתי עמוק ואחזתי בידה של אימא שלי.
"אני רוצה לפתוח את התיק אימוץ שלי."
