אומרים שמה שחשוב בימים אלו זה לא לאבד את התקווה, להיות אופטימיים ולחשוב מחשבות חיוביות.
להביט קדימה, לתכנן סדר יום ולא לשקוע בתוך עצמך.
אני מאוד בעד הלך רוח זה על אף שקשה לי מאוד איתו כי אני טיפוס שלא יכול להשאיר את הרע מחוץ לתמונה, הוא חייב להיות בעניינים מבחינתי ולקבל את חלקו כי אחרת, כך נראה לי, יבוא וידרוש את שלו, יכריז על נקמה בזעם בלתי מרוסן ממש כפי שמליפיסנט (Maleficent) עשתה לאחר שנודע לה כי לא הוזמנה למסיבת הולדת הנסיכה.
על כן אני מתעניינת בספרים שמכינים אותי לקראת הלא נודע, לעבר עתיד מיזנתרופי, חסר אמון רק על מנת שאדע כיצד לנהוג במצבים הללו לכשיגיעו, מעין: הכן רכבך לחורף עם כל אמצעי המיגון.
בחוברת דקיקה זו של מסות בשם: פּסַק מוות נתקלתי בעודי משוטטת באינטרנט, מחפשת קורס או ספר אוטודידקטי בספרות שיעזור לי לחדד את הבנתי לגבי הפרשנות השנויה במחלוקת בספריהם של עגנון וקפקא. שני אנשים שעדיין לא הצלחתי לעמוד על טיבם על אף שהבנתי את סוד קסמם.
גלשתי ונתקלתי בכמה יצירות מרתקות שסימנתי לי להשיג ובלי משים נקלעתי למחלקת הפילוסופיה שמאז ומתמיד חשבתיה למיותרת.
תמיד היה לי דימוי בראש של חבורת קשקשנים שלא מפסיקה לברבר בוחרת נושא באמצעות הטלת פור ויכולה להתדיין עליו שנים.
גוזלת את מקצועם של הארכיאולוגים וחופרת ונוברת עד השורש; בדרך מטילה את האשמה על החברה, האינדיבידואל, גורמת לכאוס ומצביעה על תחלואים ללא פתרונות ממשיים.
והרי לא היה זה עוז שאמר: ״יש די והותר כאב מסביב ואסור להוסיף כאב. כדאי, אם אפשר, לצמצם. לא לזרות עוד מלח על פצעים פתוחים״.
עברתי בוִישׁ על הספרים הדיגיטליים, מגוללת במהירות כותרים וכריכות עד כי נתקלתי בעטיפה יפהפייה של שני פסלי עלמות עצומות עין משיש וכותר אטרקטיבי לא פחות מאת מוריס בלאנשו: פסק מוות – תרגומים מן המחשבה הצרפתית בת זמננו ומבלי לברר על מה ולמה ביצעתי רכישה מהירה ושקעתי בקריאה. המסות או אולי היו אלו זיכרונות הרשימו אותי מאוד. אודה שחלקים בודדים מהיצירה לא היו נהירים לי לגמרי אך הצלחתי ללכוד את הלך הרוח הכללי שהיה פסימי מאוד ובחלקו אף מעורר השתאות ומחשבות נוספות.
בלאנשו מביא שלושה סיפורים שהראשון והיפה שבהם הוא על ידידתו הנוטה למות. הוא סועד אותה בימי גסיסתה האחרונים ומדווח על כל שינוי שהמחלה מחוללת בגופה ומצב רוחה של ידידתו.
ההתדרדרות במצבה ניכרת על אף שישנן עליות וירידות אך מה שקרקע אותי יותר מכל הייתה ההיאבקות העיקשת של העלמה בחולי והחלטתה למשל להפסיק עם המורפיום או לקבוע למוות מתי לאספה לעולם הבא, לתכנן את מותך בקור רוח שכזה כשבדרך אתה סובל מכאבים הוא אינו דבר המובן מאליו ומצריך ריכוז מרבי ובעיקר אומץ.
בסיפור השני הוא מתאר אישה בשם נטלי שחוששת מהתאהבות. היא הייתה נשואה בעבר והתגרשה וכעת נמצאת ביחסים עם המספר. יש ביניהם תלות מוזרה של קרבה ודחייה: היא חושקת בו אך לא בטוחה ביכולתו להישאר לה נאמן והוא בז לה, מזלזל אך אינו יכול להתרחק ממנה.
הדרך שבה הוא מספר פרשיותיו בגילוי לב שכזה, הבהירו לי עד כמה שדובר אמת הוא, עד כמה הוא כן עם עצמו וקוראיו.
אני מעריצה ובו בעת יראה מאנשים שחושפים את האמת עד העצם, והסופר כותב את מחשבותיו כאילו אין לו מה להפסיד, כמו הייתה זאת צוואה.
החלק השני בחוברת שמו: כְּרגע מותי והעובדות בו קצרות למדי ומספרות על מחשבותיו האחרונות של צעיר המוצא להורג.
גם ברצף ההרהורים הזה מצליח הסופר המוכשר להנגיש עבורנו את חווייתו הנוראית: הוא כותב אמיתות אוניברסלית שנכונה לגבי כולנו ואם הוא נחשב לפילוסוף, אני חושבת שאתן לתחום הזה את הכבוד הראוי לו.
מומלץ מאוד בשביל החוויה ועבורי היה זה פתרון לא רע למיגור הפחד.

אומרים שמה שחשוב בימים אלו זה לא לאבד את התקווה, להיות אופטימיים ולחשוב מחשבות חיוביות.
להביט קדימה, לתכנן סדר יום ולא לשקוע בתוך עצמך.
אני מאוד בעד הלך רוח זה על אף שקשה לי מאוד איתו כי אני טיפוס שלא יכול להשאיר את הרע מחוץ לתמונה, הוא חייב להיות בעניינים מבחינתי ולקבל את חלקו כי אחרת, כך נראה לי, יבוא וידרוש את שלו, יכריז על נקמה בזעם בלתי מרוסן ממש כפי שמליפיסנט (Maleficent) עשתה לאחר שנודע לה כי לא הוזמנה למסיבת הולדת הנסיכה.
על כן אני מתעניינת בספרים שמכינים אותי לקראת הלא נודע, לעבר עתיד מיזנתרופי, חסר אמון רק על מנת שאדע כיצד לנהוג במצבים הללו לכשיגיעו, מעין: הכן רכבך לחורף עם כל אמצעי המיגון.
בחוברת דקיקה זו של מסות בשם: פּסַק מוות נתקלתי בעודי משוטטת באינטרנט, מחפשת קורס או ספר אוטודידקטי בספרות שיעזור לי לחדד את הבנתי לגבי הפרשנות השנויה במחלוקת בספריהם של עגנון וקפקא. שני אנשים שעדיין לא הצלחתי לעמוד על טיבם על אף שהבנתי את סוד קסמם.
גלשתי ונתקלתי בכמה יצירות מרתקות שסימנתי לי להשיג ובלי משים נקלעתי למחלקת הפילוסופיה שמאז ומתמיד חשבתיה למיותרת.
תמיד היה לי דימוי בראש של חבורת קשקשנים שלא מפסיקה לברבר בוחרת נושא באמצעות הטלת פור ויכולה להתדיין עליו שנים.
גוזלת את מקצועם של הארכיאולוגים וחופרת ונוברת עד השורש; בדרך מטילה את האשמה על החברה, האינדיבידואל, גורמת לכאוס ומצביעה על תחלואים ללא פתרונות ממשיים.
והרי לא היה זה עוז שאמר: ״יש די והותר כאב מסביב ואסור להוסיף כאב. כדאי, אם אפשר, לצמצם. לא לזרות עוד מלח על פצעים פתוחים״.
עברתי בוִישׁ על הספרים הדיגיטליים, מגוללת במהירות כותרים וכריכות עד כי נתקלתי בעטיפה יפהפייה של שני פסלי עלמות עצומות עין משיש וכותר אטרקטיבי לא פחות מאת מוריס בלאנשו: פסק מוות – תרגומים מן המחשבה הצרפתית בת זמננו ומבלי לברר על מה ולמה ביצעתי רכישה מהירה ושקעתי בקריאה. המסות או אולי היו אלו זיכרונות הרשימו אותי מאוד. אודה שחלקים בודדים מהיצירה לא היו נהירים לי לגמרי אך הצלחתי ללכוד את הלך הרוח הכללי שהיה פסימי מאוד ובחלקו אף מעורר השתאות ומחשבות נוספות.
בלאנשו מביא שלושה סיפורים שהראשון והיפה שבהם הוא על ידידתו הנוטה למות. הוא סועד אותה בימי גסיסתה האחרונים ומדווח על כל שינוי שהמחלה מחוללת בגופה ומצב רוחה של ידידתו.
ההתדרדרות במצבה ניכרת על אף שישנן עליות וירידות אך מה שקרקע אותי יותר מכל הייתה ההיאבקות העיקשת של העלמה בחולי והחלטתה למשל להפסיק עם המורפיום או לקבוע למוות מתי לאספה לעולם הבא, לתכנן את מותך בקור רוח שכזה כשבדרך אתה סובל מכאבים הוא אינו דבר המובן מאליו ומצריך ריכוז מרבי ובעיקר אומץ.
בסיפור השני הוא מתאר אישה בשם נטלי שחוששת מהתאהבות. היא הייתה נשואה בעבר והתגרשה וכעת נמצאת ביחסים עם המספר. יש ביניהם תלות מוזרה של קרבה ודחייה: היא חושקת בו אך לא בטוחה ביכולתו להישאר לה נאמן והוא בז לה, מזלזל אך אינו יכול להתרחק ממנה.
הדרך שבה הוא מספר פרשיותיו בגילוי לב שכזה, הבהירו לי עד כמה שדובר אמת הוא, עד כמה הוא כן עם עצמו וקוראיו.
אני מעריצה ובו בעת יראה מאנשים שחושפים את האמת עד העצם, והסופר כותב את מחשבותיו כאילו אין לו מה להפסיד, כמו הייתה זאת צוואה.
החלק השני בחוברת שמו: כְּרגע מותי והעובדות בו קצרות למדי ומספרות על מחשבותיו האחרונות של צעיר המוצא להורג.
גם ברצף ההרהורים הזה מצליח הסופר המוכשר להנגיש עבורנו את חווייתו הנוראית: הוא כותב אמיתות אוניברסלית שנכונה לגבי כולנו ואם הוא נחשב לפילוסוף, אני חושבת שאתן לתחום הזה את הכבוד הראוי לו.
מומלץ מאוד בשביל החוויה ועבורי היה זה פתרון לא רע למיגור הפחד.