לווייתנים שרים בעמקרונה שפריר0ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו
החנות למכשירי כתיבה בטהראןמרג׳אן כמאלי0רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.
ימי שלישי עם מורימיץ' אלבום1אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.
איך לאהוב את בתךהילה בלום1ספור על אהבת אם לבתה היה מטיש אותי אבל ספר זה כתוב וערוך מעניין כל כךךךך. מומלץ
ימי שלישי עם מורי [מהדורת 20 שנה - 2017]מיץ' אלבום4הז'אנר של לראות את הטוב בכל דבר לפעמים קצת מקשה עלי למרות שאני בעד.
המידות הקטנותנטליה גינצבורג2ספר עיון שמחולק לשני חלקים. החלק הראשון לא דיבר אלי אבל בחלק השני היו הרבה רעיונות למחשבה מעמיקה.
אפריל שבוראיסמעיל קאדרה1ספר שכתוב מאוד יפה, מיוחד ומעניין. פותח צוהר לתרבות העבר באלבניה. מומלץ לטעמי
איטליה, ענןמרקו לודולי3ספר שמורכב משני ספורים. הספור הראשון לא עניין אותי במיוחד מלבד נקודות אור מעטות. את הספור השני מאוד אהבתי.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר13לקחתי את הספר לידי ב"ספריית רכבת", אינני יודע למה. איני מכיר את הסופרת, לא שמעתי על הספר. מן העמוד הראשון נסחפתי בקריאתו. אני מצטרף לכל דברי השבח של קודמי. סיפורה של משפחה היושבת "שבעה", המשתרע מימי השואה בהולנד ועד ימינו אלה. כל יום מימי ה"שבעה" עומד במוקד הסיפור בן משפחה אחר, וסיפורו משתלב עם סיפורם של האחרים. ספר יפה, אנושי, מעניין ומושך. מומלץ בחום רב.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר8מותו של זקן ערירי מכנס לשבעה כמה בני משפחה. כל יום מסופר על בן משפחה אחר.. לא יודעת, ממש חיכיתי לקרוא והתאכזבתי. כתוב יפה, מסקרן לעיתים, ובכל זאת לא הצליח לגעת בי.. לא חובה בכלל.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר7ספר מצוין כתוב נהדר. מספר על משפחה היושבת שבעה על מות אחיו של הסב עירא, הנ"ל היה ערירי ובן משפחתו היחיד היה היה דוד, אחיו. במשך שבעת הימים עולה סיפור השרדות של בני המשפחה בשואת יהודי הולנד. בעיקבות מציאת סיפרון אותו כתב עירא (הנפטר) ומעולם לא פורסם, עולים סיפורים חבויים ונגלים סודות על חיי בני המשפחה שמעולם לא סופרו. מצוקות בני המשפחה ששרדו את השואה ואיבדו את רוב משפחת משפיעים על חיי הילדים והנכדים. מי שמכיר את הולנד וההולנדים ימצא הרבה ענין בספר. החיבור והניגוד בין האופי ההולנדי והישראלי בא לידי ביטוי בסיפור זה.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר5הספר הזה מתחיל במוות של קשיש ערירי ומתפרס על פני שבעת הימים שהמשפחה שלו (או יותר מדויק: המשפחה של אחיו) יושבת שבעה. כל יום מתואר מנקודת המבט של דמות אחרת. שושי בריינר הפליאה לתת קול שונה וייחודי לכל דמות. היא הולכת רחוק מדי עם האיפיון של הדמויות, זה ניכר למשל בנערה המתבגרת מכוסת הפירסינגים וחובבת מסיבות הטבע והאקסטות, אבל לפעמים מרענן כמה שהיא מעיזה ללכת רחוק (תיאורים של יחסי מין מזדמנים של הנערה, ואני שואלת את עצמי בפליאה והערכה: באמת כותבת את זה אותה הסופרת שבתחילת הספר תיארה בצורה משכנעת לגמרי איך זה מרגיש להיות בת 75 עם פדים לספיגת שתן?). העלילה סובבת סביב ספר שכתב המנוח על מנת שיקראו לאחר מותו, שמגלה סוד אפל מהעבר שלו ושל המשפחה כולה. עם התהיות שעולות בבני הבית כולם לגבי הסוד נחשפת לאט לאט דינאמיקה משפחתית מרתקת, משורטטת ביד אומן. ספר יפייפה. מומלץ בחום. מתוך הספר: "מהרגע שהם נפגשו, היה ברור לשניהם שהם צריכים להיות יחד. לא מפני שהם נורא התפעלו אחד מהשני, אלא כי המשימה להמשיך לחיות בלי כל מה שאבד הייתה גדולה מדי בשביל כל אחד מהם בנפרד. מינה תמיד חשבה עליהם כעל שני חצאים של כלים שונים שמישהו נורא עני הדביק ביחד. וכל החיים היא הרגישה כמה מכוער המקום של החיבור." "כבר באותו מפגש ראשון על המרפסת, היא הרגישה בנוח בחברתו. זו הייתה תחושה מפתיעה, כי כל השנים בהולנד היא סיפרה לעצמה שזה ביתה החדש ושהיא כבר רגילה אליו. פתאום, ברגע אחד, הבינה שהייתה כל הזמן מאומצת, משתדלת, כמו חיית-יבשה שהחליטה לצוף באוקיינוס, ושיש לה כל הזמן כאבים בשרירי הרגליים המופקדים על השחייה." "כן, אלה שעוזבים מספרים לעצמם סיפורים שהם חייבים ללכת. תמיד יש סיבה ללכת. הם גם אומרים לעצמם שהם לא יכולים להיות אחראים על הגורל של מישהו אחר. שבשביל זה יש אלוהים. אבל האמת היא שהם הורגים את מי שנעזב כאילו היו מכוונים אליו אקדח ויורים. לפעמים אנחנו אלה שעומדים מאחורי האקדח ולפעמים אלה שעומדים לפניו, לא חשוב. מישהו מת באותו רגע וכל מה שהוא עושה אחר-כך אלה החיים-שאחרי-המוות שלו. אני יודעת שאין מה לעשות נגד הרציחות האלה, אבל לפחות צריך לדעת, צריך להכיר בזה שזה מה שקורה."
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר4לעתים קרובות אני מתחיל לקרוא ספר כך סתם. ספר שאין לי מושג עליו ואז לאחר שאני קורא עמוד אחד או שניים אני מחליט אם להמשיך לקרוא או לא... כך קרה לי גם עם סיפרה של שושי בריינר "ספר הפרידות הגדול". מהעמוד הראשון אהבתי את מה שקראתי. הספר מעביר לנו את סיפורה של משפחה ישראלית ממוצא הולנדי בזמן מאוד מיוחד של "השבעה", של אחת מהדמויות הדומיננטיות שבה. הדמויות המתוארות בספר הן "עגולות" (כניגוד ל"שטוחות") בעלות עומק ורב-ממדיות. והחשוב מכל, אני מאמין למה שהספר מספר לי עליהן. לא מדובר כאן בדרמה "גדולה מהחיים" אבל חיי בני המשפחה ואחרים המתוארים כאן הם מסקרנים ביותר ביחסים שביניהם. כמו כן משדר הספר אמינות גם בפרטים ההיסטוריים ובמקומות ההתרחשות שבהם קורה הסיפור בארץ ובהולנד. הספר הזה הפתיע אותי לטובה גם מכך שקודם לכן לא ידעתי על המחברת דבר ועכשיו אני יודע שהיא סופרת טובה לא פחות, ואולי אף יותר מסופרים ישראלים אחרים, שזכו משום מה לתהילה, שבעיניי הרבה פחות מוצדקת. ספר טוב שאני ממליץ עליו בהחלט.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר2ספר מעולה. תענוג לקרוא ולהכיר את הדמויות שנבנו בכ"כ הרבה כשרון ואנושיות. במיוחד, יש כאן סיפור עלילה מרתק, שמתרחש בימים אלו בישראל וגם מחזיר אותנו לשנות מלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי הולנד כפי שחווה אותה הדור המבוגר של המשפחה (כן, דווקא הולנד מכל המדינות...) מומלץ בחום ובאהבה.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר2מוות של זקן ערירי, מביא את הקורא אל מפתן דלתו בתחילת השבעה, המשפחה שלו, החל מאחיו ועד נכדי אחיו, דור שלישי לניצול שואה. העלילה נעה בין ימי השבעה, תוך תנועה בין עבר הווה ועתיד לא ידוע. בסלחנות אופיינית לשבעה וברגישות רבה ואנושית נרקמת עלילה של כל בני המשפחה וסיפוריהם נעים במקביל, אך נפגשים בנקודת אחיזה אחת ומובהקת המקשרת בינהם באותה נקודת זמן שהיא מנהג השבעה.
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר1ספר מצוין, נהניתי ממנו מאוד. שם הספר קצת מרתיע, גם הכריכה לא מזמינה, הגיע אליי במקרה- לא יכולתי להפרד ממנו והדמויות שלו הלכו איתי עוד ימים אחרי כן, וזה בעצם המדד שלי לספר טוב- כי כשאתה שוכח את הספר שניה אחרי שסיימת אותו- והוא לא משאיר אחריו שום רושם, שום תובנות, שום הרהורים- אז מה הטעם? כתיבה מצוינת, דמויות הגיוניות ואנושיות. מומלץ!
ספר הפרידות הגדולשושי בריינר1הספר המספר על חיי המשפחה והחברה והחינוך בארץ ב2009 בצורה ראליסטית היא קשה ועצובה מאוד אם הייתי לא חי בארץ ולא הייתי מכיר את החיים בארץ לא הייתי מאמין שככה יכולים אנשים לחיות ללא אהבה חיבה ואושר חברה חומרנית וכוחנית אכזרית ונקמנית ללא ערכי חינוך ומשפחה שמחפשת את עצמה ולא מוצאת וניראה שגם לא מחפשת פתרון למצבה העגום והמסכן הספר מסתיים ללא תיקווה למעשה ללא תיקווה רבה לחיים נורמליים בארץ הקשה הזו קראתי את הספר אלגנטיות של קיפוד שדן באותם נושאים אבל איזה הבדל הן בשפה בתאורים וכמו כן בתיקווה שיש תיקווה כי יש בשביל מה הסופרת מעבירה את המסר שאנו חלק מהטבע חלק מעולם שלם שצריך להתמזג ולזרום איתו ולא להלחם בו החברה הישראלית עדין נלחמת את המלחמה נגד הנצים נילחמת בערבים נילחמת בכל העולם וככה ניראים החיים המושתתים על כח ופחד מהשמדה עצוב עצוב מאוד