לפני כמה חודשים סקרתי את ספרו של אברהם סוצקבר "גטו וילנה", שהתרכז בהיבטים התרבותיים בגטו, ואשר עסק גם בתנועת ההתנגדות.
"להבות באפר", אשר נכתב על ידי רוז'קה קורצ'ק, חברת ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה - פ.פּ.אָ (אֶף־פֶּה־אוֹ – פאראייניקטע פּארטיזאנער אָרגאניזאַציע), מתייחס גם להיבטים התרבותיים בגטו, אך הוא מתמקד בתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים היהודים, הן בגטו והן מחוץ לגטו , כמו גם ביחסן של תנועות פרטיזנים אחרות ושל האוכלוסיה המקומית אליהם. הספר אף מציג את השלטון בגטו ואת התנהגות המשטרה היהודית.
הספר הזה "דחוס" יותר מספרו של סוצקבר ואף כולל פרק נספחות שבו כ-80 עמודים המכילים תעודות מקוריות ומתורגמות. אופי הכתיבה הוא סיפורי-תיעודי, בחלקו מליצי ובחלקו נצמד לדיווחים עם נתונים מדוייקים. אפשר לומר שהספר הזה וספרו של סוצקבר משלימים זה את זה, ונותנים לקורא נקודות מבט שונות על החיים בגטו. לעיתים יש ביניהם סתירות מסויימות, כגון בתיאור המקרה של איציק ויטנברג, מפקד הפ.פ.א.
** ספוילרים **
מפאת רוחב היריעה של הספר אצמצם את הסקירה לכמה עניינים מרכזיים – ארגון פ.פּ.אָ., השלטון והמשטרה בגטו, יחס האוכלוסיה המקומית וארגוני הפרטיזנים לארגון הפרטיזני היהודי.
רוז'קה קורצ'ק, כפעילה מרכזית בארגון הפרטיזנים בגטו, מספרת על התאגדות התנועות השונות בגטו (השומר הצעיר, החלוץ, הנוער הציוני) שהצליחו להתגבר על חילוקי הדעות, להקים ועד קואורדינציה ובהמשך להקים את הארגון הלוחם, הפ.פּ.אָ. שבו היו חברים מהתנועות האמורות ובנוסף גם קומוניסטים, אנשי בית"ר והבונד. יש התייחסות לשאלות מוסריות, כגון: האם יש בהקמת הארגון כדי לסכן את אנשי הגטו כולם, האם על הארגון הלוחם להשאר בגטו ולהגן על יושביו או לצאת ליערות ולהלחם מבחוץ. רוז'קה מביאה מידע רב על התפתחות הארגון, מפרטת את התקנון הקרבי שלו ומתארת את השגת המידע הצבאי מחוברות למפקדים של הצבא הרוסי, את השגת הנשק, השמשתו, האימונים והקשיים השונים שנבעו מחוסר ידע בתחום הלחימה, הקושי להבריח נשק לגטו ולהחביאו וכו'.
רוז'קה מתארת את הקשר שהתפתח בין אנשי הפ.פ.א. : "היינו עשירים ומלאים על גדותיהם. מדי יום ביומו, עם שובנו הביתה, על־פי־רוב מיוגעים, מדוכדכים ורעבים, מרגיעה ומעודדת המחשבה על השיתוף, הבית. ודי לו לאדם לדרוך על ספּוֹ, שתחול בו תמורה. אוירת הקירבה והשותפות, שיש בה מהחיבה המשפחתית, אופפת אותנו ובה נמוגה העייפות של כל היום וההרגשה החונקת של העבדוּת משך תריסר שעות. רק עתה מתחיל היום־האחר שלנו, זה האמיתי."
אנשי הפ.פ.א., שהבינו שהיהודים עומדים בפני השמדה, שלחו שליחים לביאליסטוק ולוורשה להתריע בפני יושבי הגטאות שם על תוכנית ההשמדה הגרמנית ולעזור להם להקים ארגונים לוחמים משלהם. מעניין שבוורשה ההתקוממות הגיעה לפני וילנה, וזאת למרות שבוילנה עצמה החלה ההתאגדות הלוחמת לפני כן.
לראש הגטו מונה יעקב גנס, ולראש המשטרה מונה סאלק דסלר. תפישתו של גנס היתה שעצם היותם של אנשי הגטו חיוניים לגרמנים בעבודתם היא "תעודת ביטוח" לקיומו של הגטו: "העבודה בלבד היא שתצילנו!" רוז'קה קורצ'ק אומרת שלגבי גנס הדעות חלוקות, אך לגבי דסלר אין מחלוקת – הוא נחשב למשתף פעולה של הגרמנים. סאלק דסלר הכניס לשורות המשטרה פושעים מהעולם התחתון של הגטו והמשטרה היהודית שיתפה פעולה עם השלטון הגרמני, לעיתים קרובות בהתלהבות יתר. השוטרים חיפשו יהודים המסתתרים במלינות, הסגירו את המיקום המרכזי של המחתרת, ביצעו אקציות בגטו בעצמם (כגון אקציית הזקנים), לקחו בני ערובה כדי להפעיל לחץ על בני משפחתם של מי שעברו לאסטוניה להסגיר את עצמם, ביצעו אקציה באשמיאנה עבור הגרמנים, וחזרו משם שיכורים לאחר משתה עם הליטאים, כאשר באמתחתם שעונים, אבנים יקרות וזהב.
במקרה אחר, הוצאה פקודת גירוש של יהודים ממחנות וגטאות באיזור וילנה, כביכול לגטו קובנה שבו "חסרו ידיים עובדות", ולמעשה הם הובלו להשמדה בפונאר. גנס ושוטרים יהודים שהיו ברכבת (במקרה הזה כנראה לא היו מודעים למעשה התרמית של הגרמנים) הוסעו למטה הגסטפו ובו קיבלו ארוחת ערב דשנה ומקומות לינה; למחרת הם הוחזרו לגטו. גנס ודסלר היו סועדים מדי פעם עם קצינים גרמנים, ונראה שהתחושה אצלם היתה שהם מורמים מעם וחסינים מפני פגיעה. הקטעים האלה הזכירו לי את "חוות החיות" של אורוול.
גנס היה בעל יכולת רטורית גבוהה במיוחד, וכאשר חש את המתיחות בגטו לאחר האקציה באושמיאנה, הוא נאם נאום בו הוא הצדיק את פעולות המשטרה היהודית במסירת היהודים שם בכך שהצליחה להקטין את כמות הנרצחים:
"רוזנברג אמר בימים אלה שתפקידם של הגרמנים הוא להכחיד את יהדות אירופה... וכדי שלא יתגשמו דבריו של רוזנברג, נילחם היום. ומלחמה מקדשת את האמצעים, אף על פי שלעתים איומים הם ביותר...כפי שאמרתי נוטל אני על עצמי את האחריות על המעשים שנעשו, איני רוצה ויכוחים כל־עיקר. אין איש רשאי להתווכח על מעשי אלה בעבר ובעתיד. קראתיכם כדי להסביר לכם, משום מה טובל יהודי את ידיו בדם..."
גנס טען שתנועת ההתנגדות בגטו מסכנת את כולם, ויחד עם דסלר פעל כדי למוסס את המחתרת. הוא אף טמן מלכודת לאיציק ויטנברג מפקד הפ.פ.א. כאשר התבקש למסור אותו לידיו של קיטל. ויטנברג נתפס, אך שוחרר בפעולת חילוץ של אנשי הפ.פ.א. לאחר מכן שלח דסלר את בריוניו בעקבותיו, וגנס נשא נאום בפני ההמונים והסית אותם נגד ויטנברג:
"הגרמנים דורשים אדם אחד בלבד, את ויטנברג! אם יקבלוהו – יחזור הכל כפי שהיה. אם לאו – ישמידו את כולכם, ואת הגטו שלנו! בעטיו של אדם אחד יגוועו ילדיכם ונשיכם! בגלל קומץ מטורפים, שגורל הגטו אינו נוגע להם כלל – נאבד כולנו. עזרו לנו להסגיר את ויטנברג, הצילו את ילדיכם ונשיכם!"
רוז'קה קורצ'ק מיטיבה לתאר את הדינמיקה של הארועים, כאשר ההמון נסחף אחר דבריו של גנס הכריזמטי ונוצרת תחושה של מצוד אחר חיה, לאחר מכן כמה חברי פ.פ.א. מצליחים להוריד את הלהבות, וברקע ישנה האפשרות של מלחמת אחים, כאשר הפ.פ.א. נמצא בדילמה. קיטל מציב אולטימטום – מסירת ויטנברג או שהגטו יאבד כולו. הרגיעה הזמנית חלפה כלא היתה, ורוז'קה מתארת זאת כך:
"והגטו נסער. הגטו שׂוֹטם אותנו. רוצה להכריחנו בכוח שנסגיר את מפקדנו. לפתע רואה בנו הגטו אויבים, בוגדים, פרובוקאטורים."
החלק השני של הספר עוסק בשהייתם של לוחמי פ.פּ.אָ. כפרטיזנים ביערות נארוץ', רודניקי, נאצ'יה ועוד.
בהיותם ביערות הקימו הפרטיזנים היהודים ארבעה גדודים: "הנוקם", "לנצחון", "מוות לפאשיזם" ו"מאבק". מלבד הקשיים הקיומיים של השגת מזון, בגדים וקורת גג ביערות, עמדו היהודים בפני גילויי אנטישמיות קשים מצד התושבים המקומיים, שרבים מהם שיתפו פעולה עם הגרמנים ועם תומכיהם, מצד "הפולנים הלבנים", קוזקים ולאומנים. התנועה ביערות היתה מסוכנת עבור הפרטיזנים בכלל, אך עבור היהודים היתה מסוכנת עוד יותר בשל איבתם של המקומיים שלא היססו לרצוח אותם. הקבוצה הראשונה של הפרטיזנים היהודים שהגיעה ליערות איבדה 15 מתוך 30 אנשיה במארב של מקומיים, לאחר שקבוצת ילדים רועים דיווחה על הגעתם. גילויי אנטישמיות מצד הליטאים המקומיים היו כמובן גם בוילנה עצמה, כאשר הליטאים התנדבו לאיפאטינגה (Ypatingasis būrys) - קבוצות ששירתו תחת הגרמנים וניהלו את המצוד בגטאות ואת ההרג בפועל בפונאר. בעלי חזות יהודית שהסתובבו בוילנה היו בסכנה תמידית של הסגרה לידי הגרמנים. ידיעות מ"ליטא החדשה", עיתונה של "חזית הפעילים הליטאית" (LAF), המצורפות בסוף הספר, מתייחסות ליהודים כמי שזוממים מזימות עם הקומוניסטים נגד הליטאים, כפוגעים ברגשות הנוצריים, כפרזיטים וכמי שמתנהגים אל הליטאים כאל עבדיהם. היו כמובן גם מקומיים אחרים שסיכנו את חייהם בהגנה על יהודים ובמתן עזרה לפרטיזנים, עם תמורה או בלעדיה, אך הם היו מעטים יחסית. רוז'קה מתארת איך כפרים שהיו עוינים הפכו לפתע ל"מסבירי פנים" כאשר הצבא האדום הגיע לאזור.
הבעיה הגדולה ביותר היתה גילויי אנטישמיות בתוך תנועות הפרטיזנים שהם כביכול השתייכו אליהן, בעיקר ביערות נארוץ', וזאת למרות היכולת הקרבית שהפגינו היחידות היהודיות בתנאים קשים של מחסור בנשק. הרעיון של קבוצות פרטיזנים יהודיות הומוגניות לא היה אהוד על ראשי הפרטיזנים, לא בנארוץ' ולא ברודניקי, ומפקדותיהם פעלו כדי למסמס אותן. הפרטיזנים הביילורוסים של מארקוב התייחסו אל היהודים בזלזול, פירקו אותם מנשקם בטענה שהם לא מספיק מקצועיים ויש פרטיזנים יותר מיומנים שזקוקים לנשק, החרימו אם כספם ואפילו את מגפיהם, כך שהם נאלצו ללכת כשרגליהם עטופות סמרטוטים ולשמש כקבוצה הנותנת שירות ללוחמים. כאשר הגרמנים התקרבו לנארוץ', הביילורוסים עזבו ולא איפשרו ליהודים חסרי הנשק לבוא איתם. הבעיות נפתרו רק לאחר התערבות של ועדת חקירה מיוחדת שהגיעה ממוסקבה. אצל הפרטיזנים הליטאים המצב היה יותר טוב, אך גם הם סירבו לצייד את היהודים בנשק, למרות שהיה אצלם בשפע. נראה שהם ראו ביהודים משתפי פעולה עם הקומוניסטים ולכן לא סמכו עליהם.
מצבם של הפרטיזנים היהודים ברודניקי היה טוב יותר. משם יצאו לחלץ את יהודי קייליס, לבצע פעולות חבלה בוילנה ובמקומות נוספים, הצילו את שורפי הגופות שהצליחו להמלט מפונאר ועוד. גם כאן לא ראו בעין יפה יחידות יהודיות, ובסופו של דבר החליפו את הפיקוד היהודי בפיקוד ליטאי ורוסי. נראה שהיחס ליהודים היה שונה מאשר היחס לאחרים, כאשר הם קיבלו עונשי מוות לגבי מקרים שפרטיזנים אחרים לא נענשו עליהם. אבא קובנר כמעט הוצא להורג משום שסירב למסור את שמותיהם של מי שמצאו חבילה של נשק מוצנח והעבירו אותה ליחידה היהודית במקום למפקדת הבריגדה (בשעה שמפקדת הבריגדה לא העבירה נשק ליחידות היהודיות, ופרטיזנים לא־יהודים שעשו דברים דומים לא נענשו על מעשיהם).
הספר משופע בחומר, כולל תעודות ומסמכים. מה שהיה חסר לי הוא לוח זמנים, כפי שצירף אברהם נוברשטרן לספר "גטו וילנה" של אברהם סוצקבר. בהערה בספר "גטו וילנה" מציין נוברשטרן שבגרסאות קודמות של "להבות באפר" היה מדור של "הערות וביאורים" שהסביר על דמויות שונות ואשר משום מה אינו מופיע במהדורה השלישית של הספר, וחבל שכך.
הספר מיועד למתעניינים בשואה ובתנועת הפרטיזנים בגטו וילנה.
