ביקורת ספרותית על ואנחנו היינו עוד ילדות מאת גליה הראל דור

---

ביום הראשון ללימודים בכיתה אלף בבית ספר ברעננה הניחה המורה גזרי בריסטול עם אותיות על הרצפה וביקשה מהתלמידים לעמוד על האות הראשונה של שמם. מיד תפסו את מקומן על האות אלף שלוש ילדות. איילת, אוסי, ואלונה. וזו היתה תחילתה של חברות ארוכת שנים.

חברות היא עוגן. היא נמל מבטחים שאתה יודע שתמיד תוכל לחזור אליו. זה המקום שתמיד תוכל לעגון בו ותרגיש בו בטוח, ותדע בוודאות שפה מקומך, והוא תמיד יישמר לך, כי זו מהות המקום. זה הנמל שאוסף אותך אליו.
אבל חברות שהתפרקה, חברות שהסתיימה - היא כמו תיבת פנדורה. זה פיל בחדר שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל גם יש חשש להתעסק בזה. כי ההתעסקות הזו מבטיחה פתיחה מחדש של פצעים, לבחוש ברגשות, בתסכולים, לפשפש בתהיות. אולי עדיף להישאר עם הזיכרונות הטובים שמורכבים מרגעים טובים המנוקדים בשמחה ואושר ואלו יוצרים תמונת פסיפס צבעונית. אבל כמו בכל פסיפס- תמיד יהיו נוכחים בו גם הסדקים.
הסיפור מסופר בשלושה קולות, כשכל פרק נושא את שם המספרת ומתחת התאריך. הסיפור נע על שני צירי זמן : סוף שנות השמונים, וזה העכשווי שמתרחש ב- 2016.
חברותן של איילת אוסי ואלונה החזיקה כל שנות לימודיהן, וביום בהיר אחד, כשהן כבר בחורות צעירות ואחרי התיכון - החברות נגמרה. ככה ביום אחד אלונה ואוסי דוממו קשר עם איילת שנשארה מבולבלת, כעוסה, ובעיקר פגועה.
ואז, אחרי עשרים שנים,פתאום איילת מקבלת טלפון מאוסי, וזו מודיעה לי שאלונה נעלמה. ואז מתחדש הקשר. ומתחיל מסע החיפוש אחרי אלונה, ובעצם זה לא רק החיפוש אחרי אלונה, זה חיפוש אחרי תשובות, סגירת פינות, השלמה ופיוס.

הספר עוסק בחברות, על כוחה של חברות, על חברות נשית, יצרים וסודות.
הכתיבה יפה, הספר מאוד קריא והקריאה קולחת.

אבל-

לי הוא הרגיש לא ממש אפוי. המחברת בנתה את העלילה טוב ויצרה מתח בריא, כזה שמוליך את הקורא בצעד בטוח קדימה לגלות מה לעזאזל קרה שם. אלא שכאשר מתגלה הסיבה, היא די קלושה , לא כזאת שהצדיקה את הסקרנות שהתעוררה בי לאורך כל הקריאה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ואנחנו היינו עוד ילדות