ביקורת ספרותית על Sundown Towns: A Hidden Dimension of American Racism מאת James W. Loewen
ספר טוב

---

ב8 בנובמבר, 1909, נרצחה אנה פליי, בחורה לבנה בת 24, בקהיר (עיירה באילינוי) מרחק 30 מייל דרום לעיירה אנה. גופתה נמצאה למחרת בבקר בסמטה בסמוך לביתה, בגדיה קרועים, פיה החסום גרם למותה מחנק. כלבי גישוש הובילו את המשטרה אל בית בבעלות אדם שחור, שם מאוחר יותר נעצר וויל ג'יימס, שליח ב'חברת הפחם והקרח' של קהיר. באותו ערב התקהל בעיירה אספסוף כדי לבצע לינץ' בחשוד, אך מפקד המשטרה המקומי הרגיעם בציינו שהמשטרה כלל אינה בטוחה כי בידה האדם הנכון. בכל זאת, הראיה היחידה שעמדה נגדו היתה העובדה ש'כלבי הגישוש רחרחו את דרכם אל ביתו', כפי שציין עיתון מקומי. ביום ששי (11 בנובמבר), שמועות לפיהן התוודה ג'יימס גרמו לקהילה הלבנה לאיים שוב בלינץ'. השריף, פרנק דיוויס, החליט למלט את האסיר מחוץ לעיירה. באותו ערב עלו השריף, סגנו וג'יימס על רכבת לכיוון צפון כדי להמלט מההמון, אך לבנים בקהיר טלפנו ובשרו את חדשות מנוסתו של דיוויס לאנה (עיירת מולדתה של הקורבן. כאמור, במרחק 30 מייל לכיוון צפון)- שם התקבץ אספסוף נוסף כדי לקבל את פניהם. השריף, שידע שחדשות בדבר הגעתו של חשוד ברצח של בת העיירה בדרכו לשם יגיעו לפניו- ובכך יאפשרו לחבריה להתקהל ולחטוף אותו מידיו כדי לבצע בו לינץ' עם הגעתם- עצר את את הרכבת בדונגולה, 10 מייל מדרום לאנה, ובחסות החשכה נמלטו דרך האזור הכפרי של המחוז לכיוון מזרח. ההמון, כעת, סרק את היערות סביב לדונגולה. לבסוף, לאחר שצעדו כל הלילה, הגיעו האסיר ומלוויו לעיירה הקטנה קארנאק, שם קנה השריף סרדינים, קרקרים ושתיה קלה. השלשה לא העזו להשאר בקארנאק מחשש שיזוהו והמשיכו ללכת לכיוון בלקנאפ. שם הם קיוו לעלות על רכבת היוצאת בשעה 5 בערב, לכיוון צפון, על גבי מסילה אחרת- וכך להמנע מכניסה לאנה ומהאספסוף שהמתין להם שם. למרבה הצער, צוות הרכבת בקארנאק זהה אותם והסגיר את מיקומם להמון בקהיר. השריף מספר שכשהבינו שההמון מצמצם מרחק ומזנב בהם, המשיכו בדרכם ככל שיכלו בתקווה להרחיב את הפער עד רדת החשכה. לבסוף הבינו שיהיה בטוח יותר להתחבא בשיחים מאשר להמשיך הלאה, ולהמתין שרודפיהם יחלפו על פניהם מבלי שיבחינו בהם. אך הם מצאו אותם.
ההמון השתלט על האסיר ושומריו והכריח אותם לעלות על רכבת בקארנאק, דרומה. השמועה בדבר תפיסתם הקדימה אותם. כשהגיעו לקהיר המתינו להם אלפי אנשים- רבים מהם מאנה ועיירות שכנות- שהתאספו בהצטלבות הדרכים הראשית, מעליה מתוחה קשת פלדה כפולה מעוטרת מאות נורות בהירות. כתב מדווח:
"ההמון שתלה את ג'יימס הובל ע"י נשים, רבות מהן נשואות לתושבים רבי השפעה מקהיר. החבל נמתח בידי קרובות משפחה של גב' פליי בעזרת נשים רבות אחרות. בעוד הורם הכושי ונתלה באוויר, נשים אלה שרו וצווחו בהנאה.
רב הזמן הגברים עמדו בצד וצפו במתרחש עד שנקרע החבל שתלה את הכושי וגופתו הגוססת נפלה לאדמה. אז נשלפו מאות אקדחים ו500 כדורים רססו את גופו המפרפר של הכושי. אז נגררה גופת המת לאורך רחובותיה הראשיים של העיר לאתר בו הותקפה ונשחטה הנערה פליי. נשים הציתו באמצעות לפיד מדורה שהוכנה מראש, אליה הושלכה גופתו של ג'יימס. עשרת אלפים הצופים הריעו ורקדו בזירת ההתרחשות."
כשחזרו הביתה ברכבת תושבי אנה שהשתתפו בלינץ', הם החליטו לסלק מהעיירה את כל תושביה האפרו-אמריקאים- בעקר 30 או 40 גברים שעבדו במחצבה המקומית ביחד עם משפחותיהם. בגבולות העיירה הוצבו שלטים: "NIGGER, DON'T LET THE SUN SET ON YOUR HEAD IN THIS TOWN". מכאן שמן של עיירות אלה, בהן נוכחותם של כהי-עור אינה רצויה בשעות החשכה. מאז ועד לזמן פרסום הספר (2005) אנה היא עיירה ללבנים בלבד. כך גם העיירה התאומה, ג'ונסבורו. לפי המסורת המקומית, אגב, ראשי התבות של אנה הם Ain't No Niggers Allowed.

מקליפורניה ועד מיין, אלפי קהילות הרחיקו אפרו-אמריקאים (ולפעמים סינו-אמריקאים, יהודים-אמריקאים וכו') בכח, בחסות החוק ובאמצעים שונים. קהילות אלה לעתים כונו 'עיירות שקיעה' כיוון שחלקן הציבו שלטים בתחומי העיירה עליהם נכתב: "כושי, אל תתן לשמש לשקוע עליך ב______". כיום, חלק מהעיירות הן כל-לבנות במתכוון. לסיפורים המצמררים של עיירות אלה אפשר לצרף את אלה בני זמננו של פרוורי עלית (וחלק שאינם כ"כ אליטיסטים) כמו גרוס פוינט (מישיגן) או אדינה (מינסוטה) שהוציאו מכללן לא-לבנים ב"אמצעים אדיבים וחביבים יותר". כשפתח לוון במחקר הוא ציפה למצוא בסביבות 10 עיירות שקיעה באילינוי, מדינת מולדתו, ואולי 50 בכל ארה"ב, אך גלה 507 באילינוי בלבד ואלפים לאורך ורוחב ארה"ב.

חלקו הראשון של הספר, ההקדמה, מורכב משני פרקים. הראשון דן בחשיבותן של עיירות השקיעה והשני, 'נקודת השפל: מדגרת עיירות השקיעה', נפתח באביב היחסים הבין-גזעיים בעקבות מלחמת האזרחים, בו נהנו האזרחים השחורים מחופש תנועה לאורך ורוחב ארה"ב. משם הוא ממשיך לספר על התקופה בה למעשה סבלו יחסים אלה מנסיגה- עידן שלא רק תרם לצמיחתן של עיירות השקיעה אלא גרם להן להתפס כהכרחיות, לפחות לתפיסתם של חלק מהאמריקאים הלבנים. עיירות, שכונות ופרברים לבנים בני ימינו הם, באופן גורף, מורשת חיה של אותה תקופה טרגית בה התדרדרה מערכת היחסים הבין-גזעית.
החלק השני של הספר עוסק בהסטוריה של עיירות השקיעה ופרקו הראשון (פרק 3)- 'הנסיגה הגדולה'- ממשיג את הנטישה ההמונית האסטרטגית של האפרו-אמריקאים (והסינו-אמריקאים לפניהם) שנאלצו לעזוב את העיירות והאזורים הכפריים הצפוניים והמערביים לטובת הערים הגדולות. לטענת המחבר, הסטוריונים התעלמו מהנטישה המאולצת של מיעוטים, עידן נק' השפל של הצפון שגרם ל'נסיגה הגדולה' ומהפריחה ביחסים הבין-גזעיים בצפון שקדמה לנקודת שפל זו. פרק זה מצביע באופן סטטיסטי כמה נרחבת היתה תופעת עיירות השקיעה. פרק 4, שענינו הוא התהוות עיירות השקיעה, מסביר את המנגנונים שביסוד סטטיסטיקה זו. הפרק מספק דוגמאות לשימוש באלימות, איומים, חוק ומדיניות רשמית; אמצעים בלתי פורמלים כמו החרמה או רכישות נכסים במטרה למנוע רכישת אותם נכסים מקונים לא רצויים; ושיטות הכוללות תכנון עירוני-ציבורי והכוונת אוכלוסיה, כולן בשרות המטרה ליצירת קהילות כלל-לבנות. פרק 5 (פרוורים לבנים) מצביע על העובדה שהנהירה לפרוורים לא התרחשה במקור ממניעים גזעניים אך לאחר 1900 תויגה ככזו. פרוורי שקיעה התפתחו וגדלו אז אפילו מעבר לרמת הפיזור של עיירות שקיעה עצמאיות והמשיכו להתגבש מעבר לשנות ה-60. כשלבסוף החליף צד הממשל הפדרלי ונסה להפסיק את ההפרדה שנוצרה כתוצאה מהמדיניות, הנזק שנגרם לאזורי המטרופולין כבר היה בלתי הפיך.
ענינו של החלק השלישי הוא הסוציולוגיה של עיירות השקיעה וגם הוא מורכב שלשה פרקים. עיירות שקיעה ממוקמות, לעתים קרובות, בקרבת עיירה מעורבת. מהו ההסבר לכך שעיירה אחת הפכה לעיירת שקיעה ושכנתה, לא? איך נסביר את העיירה אנה-ג'ונסבורו, לדוגמא, שבמרחק חמישה מיילים לצפונה קובדן, אילינוי, הרשתה לאפרו-אמריקאים לגור בתחומה מאז ומתמיד? פרק 6, העוסק בגורמים הבסיסיים, מציע מספר תנאים בסיסיים הצופים התהוותן של עיירות שקיעה; תושבים רבים שאינם מודעים לגורמים אלה מאמינים ב'סיבות' אבסורדיות או טאוטולוגיות. פרק 7 מפרק את התקריות שלשיטתם של תושבי עיירות שקיעה הן הגורמים המצדיקים את מדיניות העיירה בה הם מתגוררים ומדגים כיצד סיפורים אלה מתפקדים כמיתולוגיות מקומיות. פרק 8 מתאר מדוע לרב האמריקאים אין בכלל מושג באשר לקיומן של עיירות שקיעה, ומציג את השיטות והראיות המאששות את טענת המחבר לאורך הספר.
בחלקו הרביעי של הספר- 'עיירות שקיעה בפעולה'- מסביר לוון כיצד, מרגע שהחליטו עיירות אלה להפוך לכלל-לבנות, הצליחו קהילות שקיעה להשאר כאלה למשך תקופה כ"כ ארוכה. פרקו הראשון של חלק זה, פרק 9 (אכיפה), מספר על ההשלכות, לעתים שוברות הלב, שנגרמו לעוברי אורח מזדמנים או אפילו כאלה שנקלעו לעיירות אלה בהסח דעת ונתפסו שם לאחר שעות החשכה ועל אלו האף חמורות יותר שהמתינו לבני אדם בעלי גוון עור שחור שניסו לעבור לגור שם לצמיתות. פרק 10 מתאר את 'היוצאים מן הכלל'- עיירות לבנות רבות אפשרו למספר מוגבל של אפרו-אמריקאים או סינו-אמריקאים להשאר, על אף שהגדירו עצמן כעיירות שקיעה. מקרים חריגים אלה בדר"כ מחזקים את 'חוק השקיעה' בכך שהם מצביעים עליו כברור מאליו.
החלק החמישי מלמד על השפעות עיירות השקיעה והוא עונה על השאלה- מהו ההבדל לו גורמות עיירות השקיעה? פרק 11 מלמד על ההשפעה השלילית על האוכלוסיה הלבנה, פרק 12 על האוכלוסיה השחורה ופרק 13 על ההשפעה השלילית על המנגנונים החברתיים. הדפוס שנוצר כתוצאה מ'אתרי שוקולד ופרוורי וניל' הפר נזק לאורך החתך החברתי-פוליטי הלאומי, החל מפלטפורמות שונות של המפלגה הרפובליקנית וכלה בנגישות תעסוקה לאוכלוסיה השחורה ואמות מוסר.
החלק הששי עוסק בעיירות השקיעה בהווה ובעתיד. פרק 14 מספר על כך שקהילות רבות הקלו, החל משנות ה-80, את מדיניות האיסור- בעוד שאחרות, לא.
הפרק האחרון מציע טקטיקות לריפוי והן מכוונות לכולם: מחברי קונגרס לבעלי בתים פרטיים המעוניינים להפסיק את התופעה, אותה מכנה לוון 'חרפה לאומית'.


*נקרא באנגלית, תרגום שמות האנשים והמקומות באחריותי.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על Sundown Towns: A Hidden Dimension of American Racism