בתחילה עורר אצלי הסיפור תחושת כעס. "אמא עוזבת שתי בנות, בעל ונוסעת להודו? איפה האחריות?", במקום לטפל בבעיות עם הבעל, היא בורחת?
ופוצחת ברומן עם איזה פוזל?
אבל, אז, עצרתי עצמי. אמרתי לעצמי לעזוב את הצדקנות ולבדוק עם עצמי האם הסיפור שכזה לא יכל לקרות לי...
התשובה: ברור, אם כי לא היום (האש של אתמול הפכה לצדקנות של היום. עניין של גיל) יכולה להבין את השגרה הנוגסת בחיי הנישואים.
יכולה להבין את הרצון לעזוב הכל ולברוח...לאי בודד או להודו? (משהו שאמנם לא אעשה, אך מחשבת ההתנתקות ישנה לעתים).
יכולה להבין את ההתאהבות ו"איבוד ראש" (כמה פעמים איבדתי הראש לטובת פוזל, מכוער או דביל?)
היכולת של תמר לתאר בצורה אמינה כל כך את הניואנסים הקטנים של החיים: זוגיות, אמהות, חברות, גרמה לי להזדהות מוחלטת ותחושת אמינות.
לא רבים הסופרים הניחנים ברשום מדוייק ותאור אמין של רגשות האדם על כל גווניהם, ועל זה מגיע לתמר שאפו גדול.
הכתיבה עם כמה נקודות שיא, הפתעות, גרמה למתח ורצון לא להתנתק מהטקסט.
שני דברים הפריעו לי בספר: קטעי חלומות או שמא הזיות? שהיו מיותרים בעיני, מצאתי עצמי מדלגת על קטעים, אחרי קריאה של קטע אחד, שניים.
הדבר השני שהפריע זה הסוף הפתוח שנגמר בשיא. בעקרון פחות אוהבת סופים פתוחים, אך כשהסוף הפתוח מגיע בשיא הסיפור?
זה הפריע לי ביתר שאת. (אחרי שהבאת אותי לשיא, את משאירה אותי ככה? עם פה פעור?)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
