30 עמודים לפני הסוף הבנתי ששום דבר בעל ערך רציני לא יקרה כאן. לפחות במובן זה יש לספר הזה קרדיט, מעולם לא עזבתי ספר בשלב כזה.

מראשית קריאה נאחזתי בתקווה שהעלילה תצבור תאוצה ממשית והעלילה תהפוך מרתקת, אך הסוד, אפעס, אינו ממש סוד, ואינו מצליח להחזיק את מאות העמודים האלה כמו שצריך. לצערי (הרב) לא פרשתי בזמן. המשכתי לקרוא ולצפות, להשתעמם ולהתאכזב.
ביי ביי ג'וג'ו, נעמו לי שלושת ספרייך הראשונים, נתתי צ'אנס לכל השאר, אך התאכזבתי בזה אחר זה מהעלילה ומהפספוס.

ביקורת ספרים וסדרות: בזמן שהשקעתי ושקעתי בספר הזה על 511 עמודיו, מתוך תקווה שיהיו לי 511 עמודים של חוויה, השקעתי ושקעתי במקביל בצפייה בסדרה "אמילי בפריז". ההבדל שכאן לא היו לי תקוות. ידעתי שמדובר בסדרת ממתק חסרת כל ערך מעבר להעברת הזמן בחיוך מול שוטטות של הדמויות בפאריז. אבל מול "גברת" דווקא היו לי קצת ציפיות. כל מה שכתוב בתקציר על גב הספר מבטיח גבוהות. אך לא כך היה. בקצב מסחרר - יתר על המידה לטעמי - מתארת ג'ניפר ויינר את חייהן של שתי האחיות, בהקבלה למהפכות תרבותיות והיסטוריות המתרחשות בארה"ב. קל להזדהות עם האחיות, ועם כל מה שהן עוברות. קל לשקוע בספר. וזהו. הכתיבה פשטנית, משמימה, אין כמעט עומק. הכל מתקדם מהר כל כך, בלי להיכנס יותר מדי לעומק האירוע או הנפשות הפועלות. סיימתי את הספר העבה ואת אמילי בפריז, והרגשתי כמו אחרי אכילת פחמימות ריקות, אבל ממש ריקות. לא בטוח שטעימות אפילו. עברתי לחוויית תיקון ב"הכתר", נופי הארמון ועומק הדמויות עניינו והסעירו אותי. במקביל, שקעתי לתוך "חיי השקר של המבוגרים", כי אצל אלנה פרנטה לוקח 20 עמודים ללכת מהבית של ההורים לבית של הדודה, ובדרך...אילו תהפוכות נפש. איזו כתיבה. תענוג ספרותי.

הרעיון מושלם. סאגה משפחתית לאורך 90 שנה שיכולה להסתיים ארבע פעמים לפני סופה, אך - איזה נס - בחלק הבא היא בעצם ממשיכה מבלי הסוף המר של החלק הקודם. סאגה משפחתית - כמו שצריך- הורים, ילדים, יחסים, יהודים, נוצרים, נאצים, פאשיסטים, קומוניסטים, עשירים, עניים. סאגה שמתרחשת על פני 9 עשורים במספר מדינות אירופאיות בהן מהלכת ההיסטוריה כנווד. הדמויות - ללא שמות - כך שנוצרת מצד אחד אמפטיה מסוג מאד מסויים אשר מאפשרת את הסופים הרבים, אך מצד שני - לעיתים קרובות מבלבלת מידי.
אבל. העלילה מסתתרת כל כך טוב בין הגיגים, מחשבות, פילוסופיות, משפטי חוכמה על גבול ה"זה יכול להיות יופי של סטטוס", שאלות, תהיות, חזרות. עמודים שלמים לא ברור מה קרה ולמי? העלילה הסתתרה כל כך טוב, עד כדי התשה. חמש פעמים הנחתי בצד והחלטתי לעבור הלאה, אך משהו בכל זאת סקרן אותי לחזור. הרי הרעיון - הוא מושלם. אך לצערי התאכזבתי כל פעם מחדש.

עד עמוד 100 עדיין שרדתי, כי "חוק הספרים" שלי אומר שלא עוזבים ספר באמצע, הוא עלול להעלב ואני עלולה להפסיד.
אבל הפעם גם החוק לא עמד לצידי. עלילת הספר והתחבטויות המספרת טבעו בשפה מביכה, כחלק מהקונפסט, אשר גרמה לי לעיתים לחוש שאני קוראת הודעת טקסט מאחד מבני המתבגרים. אין כאן פרפרים, אין ציוצי ציפורים וגם אין כלום חוץ מזה. או שאולי זה יופיע מעמוד 101. לעולם לא אדע.

איד, אגו וסופר אגו גרים בבניין משותף בפרוור גוש-דני זה או אחר.
איד, אגו וסופר אגו גרים בנפש משותפת בכל אחד מאיתנו, זה או אחר.
איד, אגו וסופר אגו מתנהלים לאורך השנים, חווים, בוחרים, מחליטים, מוותרים, משלמים מחיר, מפתיעים את עצמם בקרבות על מי יגיד ראשון שלום, זה שעולה או זה שיורד.
איד, אגו וסופר אגו ליוו אותי בקריאה ולא הרפו.
איד, אגו וסופר אגו מלווים אותי גם אחרי, כי, זהירות ספויילר, אף אחד מהם לא ממש הגיע אל החוף.
אל החוף הזה אצטרך להגיע לבד, עם שלוש הקומות של הנפש שלי הפרטית.
מעולה.

סיפור על אהבה בלתי אפשרית למימוש בשל הסכסוך, והכיבוש, וחוסר היכולת למצוא פתרון מודרני לבעיה ישנה,
והשילוב של קריאת הספר המעולה הזה, בשלהי (מקווה כך) "מבצע" צוק איתן, היה לא קל.
חודש של לחימה שהותיר אחריו כל כך הרבה סיפורי אהבה בלתי ממומשים . כאלה שנגמרים ליד הקבר ולא מתחת לחופה.

וכן, גם הם בשל הסכסוך, והכיבוש, וחוסר היכולת למצוא פתרון מודרני לבעיה ישנה.

ומעבר להקשר האקטואלי, התיאורים של דורית רביניאן כירורגיים ממש. אפשר לחוש את הלבנים החומות מהן בנויים הבתים לאורך השדרה בניו יורק, לטעום את הנענע שבתה, להריח את הצבעים על הפלטה בסטודיו. התאהבתי בגיבורים במשפט הראשון המתאר אותם.
קנאתי בהם על היכולת והתעוזה לרקוד את הריקוד המשותף הזה-
הטנגו של הדמויות, מתחילת הספר ועד סופו, המרגש כל כך ומעורר שאלות רבות. על הדומה, על השונה, על המשותף - ויש כל כך הרבה, אך הוא מצליח להתממש רק במרחק 12 שעות טיסה מכאן, מפיסת האדמה הזו.

ספר מעולה.

ספר מדוייק.
נקרא בנשימה אחת (מידי פעם עוצרת כדי שלא ייגמר. בטח לא כשאנו נדרשים להיות "צוק איתן" ולרוץ לממד)
התחושות, המחשבות, הרחובות, הרהיטים, הדמויות, המאכלים, ההרגלים, המילים, השמות, האירועים, המעשים, כל כך מדוייק שלפעמים היה נדמה לי שאני מריחה את הריח ההוא של הילדות, של תל אביב בשנות השבעים, של הים, של המסיבות. ו..כן, גם אני הרגשתי לפעמים שאני שומעת את עירית לינור מדברת. בלי שקובי אריאלי מפריע לה.
גברת ורבורג היא תמהיל של כל מי שאני מכירה ונולדה בארץ באותן שנים, שעושה את צעדיה לקראת תום העשור הרביעי, הזדהתי, זיהיתי, התרגשתי - ובעיקר התאהבתי בה וכל שאר הדמויות המדוייקות.
מילה על העריכה (שרי גוטמן מ"אחוזת בית")- המעברים בין התקופות והעלילות נעשים במקצועיות ובדיוק רב, אהבתי את חשיפת הפרטים והסוף תוך כדי התקדמות העלילה.

סיימתי את הספר באנחת רווחה. הדבר הראשון שעשיתי היה להתיישב עם ההורים שלי לשיחת הבהרה: מה ידעתם? מה חשבתם לעצמכם? שני הורי חניכי השומר הצעיר בשנות הארבעים והחמישים, בחיפה,ובהמשך מקימי קיבוץ של השומר הצעיר.
לאחר שהסבירו על חוסר ידיעת המשמעות של החיסולים, אליהם התייחסו בהבנה - כך מקבע המנהיג הנערץ את שלטונו, ע"י חיסול מתנגדיו, לאחר שסיפרו על ההתפקחות מצד אחד, ועל החורשה הנטועה עד היום בקיבוץ (1953, חורשה לציון מותו של "אבינו סטאלין")מצד שני, שלפה אימי את מחברת השירים שלה מהתנועה, כתובה בציפורן ומלאה בשירי הלל לחרמש ולמגל, לצבא האדום וכמובן למנהיג הבלתי מעורער. שירים שתורגמו מרוסית והיא כמובן זוכרת כל תו ותו, ומיד פוצחת בשירה אדירה כוללת צעידה במקום והנפת יד. מדהים לגלות מה קרה כאן, בארץ, בשנים בהם אפילו שם כבר הבינו את גודל הזוועה. חשוב לציין - הסיפור שהעיר אותם מהחלום הוא סיפורו של מרדכי אורן מקיבוץ שער העמקים, שווה לעיין בסיפור הבלתי ייאמן הזה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9F

תשעה ימים כמו יום אחד ערפילי שמתבהר לאט לאט והתמונה כולה הנפרשת על פני עשרות שנים מתגלה ומטלטלת. רומן משפחתי עם סמלים וסודות כמו שיש בעוד משפחות, הכתיבה והשילוב הן שעושות אותו למופלא כל כך.
ספר עשיר בדמויות שבקלות ניתן להתאהב/להתחבר אל כולן. החצי הראשון אולי דורש הנעה, אך החצי השני הוא הנאה סוחפת ומרתקת.
המלצה שלי לכתוב על פתק את שמות הדמויות המצטרפות לאט לאט לעלילה ואת הקשרן בשתי מילים. כך ניתן לעקוב בקלות אחרי העלילה.