ביקורת ספרותית על קנון מהופך מאת פאולו מאורנסיג
ספר בסדר

---

בין השפעה לחיקוי

במדף הספרים שלי העמוס לעייפה שלי, יש ספר אחד שהוא כמו אבן הראשה לקשת בשער כניסה, האחד מתוך קומץ שאני שומר אותם קרוב ללבי, שעליו אני יכול לומר בוודאות, קראתי, אהבתי והתרגשתי, והוא עדיין מלווה אותי במחשבותיי, על התקופה ועל בני האדם המשתוקקים למוזיקה, החוברת לאהבותיהם ושנאותיהם, ולמרות היותם אינדיבידואלים השונים זה מזה, הם מצליחים להיות לקבוצה המפיקה מוזיקה הרמונית נפלאה ומרגשת, המציגה אפשרות לחיבור בין אנשים שונים היכולים לבטא חלום גדול, ובאמצעותו לממש חוויית חיים המעניקה תחושת התעלות בלתי נשכחת.

האם ניחשתם, מהו הספר?

רביעיית רוזנדוף, הבלתי נשכח של נתן שחם.

למרות שאני לא מבין במוזיקה, תיאורי מוזיקה הכתובים היטב, המהדהדים אל מול תחושות אנושיות, מרגשים אותי כספרות ואמנות במיטבה.
מהסיבה הזאת, אני מידי פעם מבקש לקרוא ספרים, שהנושא שלהם הוא מוזיקה ומוזיקאים. אני מבקש לשתף אותכם בקצרה, בשניים מהספרים הנוספים שקראתי ואהבתי העוסקים במוזיקה: כמו סיפרה של אנה אנקוויסט, קונטרפונקט, המספר על חייה כאם שכולה המבקשת נחמה באמצעות צלילי מוזיקה אהובה. אהבתי סיפור אחד של יהושע קנז, מקובץ סיפורים הנושא את שם הסיפור, מומנט מוסיקלי, המספר על ילד רגיש המשתוקק לנגן.

מהסיבה הזאת היה ברור לי שאקרא את קנון מהופך, של פאולו מאורנסיג, שבכריכת הספר שלו ציור כינור יפיפה.

במרכז הספר, שני נערים הלומדים בפנימייה למחוננים למוזיקאים צעירים. לכאורה מוסד תרבותי, אך למעשה מוסד קשוח וסגור, הדומה למנזר עגום. התקופה היא זמן מה לפני מלחמת העולם השנייה, לאחר שהעולם עבר טלטלה בסיום מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה השלטון האוסטרי הונגרי התמוטט, וכעת עולם התרבות המוכר עומד להיכחד מול עליית הנחשול הנאצי.

אחד מהנערים מגיע מבית בורגני, ללא יחוס אצלי, לעומתו חברו מגיע מבית אצילים ששרד את מלחמת העולם הראשונה ועדיין מחזיק בגינוני העבר, שבאמצעותם מתעקשים למתוח קוו ברור בין מי שמשתייך לאצולה ולמי שלא. למרות נקודת הפתיחה הזאת, מתקיימת חברות אמיצה בין שני הנערים, שלכאורה מתחרים בניהם על יוקרה והכרה, אך למרות אלה, מה שמחבר ביניהם היא המוזיקה היוצרת ביניהם חברות אמיצה.

לשני הנערים סוד אפל מעבר במשפחתם. הכינור בו מנגן הנער חסר הייחוס, הוא המפתח לתעלומה שתתפענח בהדרגה, ובכך היא תקנה עניין לרומן כסיפור חפץ ושתי משפחות.

פאולו מאורנסיג, הוא מספר טבעי, היודע לספר סיפור בקול צלול וחם ובשפה חכמה ומעניינת, המצליחה לתאר היטב תיאורים תקופתיים ותיאורים מוזיקליים, ואת תשוקת הנערים המתמסרים למוזיקה כדרך חיים. הוא יודע לייצר אווירה, לתאר בפירוט ובצורה חייה סערה בטבע, המהווה תפאורה נהדרת לדו קרב מילולי ונפשי בין שני הנערים הנפגשים עם סיום לימודיהם. מעל הכל הוא מעלה שאלה פילוסופית משמעותית, האם החברות שעברה מבחנים תשרוד בהמשך. האם היא ערך עליון, או תוצר אינטרסים זמניים, המתאימה לנסיבות התהוותה בלבד?

המפגש בין שני הנערים בסיום לימודיהם בטירה אפלה בין הרים, כשבחוץ נשמעת סופה מתגברת, הזכיר לי ספר אחר, את הנרות בערו את כלות, של שאנדור מארי, עליו כתבי בביקורת לפני מספר שנים: "הספר הזה הוא רומן היסטורי טוב וסיפור פסיכולוגי עמוק, המעניק תובנות לחיים. הוא מתייחס לאירועים תקופתיים המשולבים באירועים אישיים. הוא סיפור על בדידות ואומללות, על רציונליות, לעומת אי רציונליות, על אהבה ותשוקה לעומת חברות, על כאוס ורצון להשתייך לסדר ולארגון שמעניק ודאות, אך הסדר הקיים קורס, ומעמיד למבחן אידיאלים אישיים ואידיאליים חברתיים חדשים, לעומת אידיאלים ישנים". ולכן ספר שמעתיק רעיון, מבנה סיפורי ורקע תקופתי ומקום דומים, הוא בעיניי קאבר ולא יצירת אמנות מקוריות העומדת בפני עצמה. מסיבה זאת הרגשתי בקריאת הספר ובסיומו, שבחוויה הזאת כבר הייתי. עובדה שלא תימנע ממני להמשיך ולקרוא ספרים העוסקים במוזיקאים ובמוזיקה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על קנון מהופך