ביקורת ספרותית על קנון מהופך מאת פאולו מאורנסיג
ספר מעולה

---

"דמיין לעצמך את המוזיקה הופכת לאדם שכדי לא למות עליו להתרכז בלי הפוגה בצליל הכינור, בתנועת הקשת המדלגת על המיתרים ומתחככת בהם ומפיקה מהם אקורדים, מלודיה, מקצב. דמיין שזאת האפשרות היחידה לשרוד, כי בדממה יימוגו החיים."

סיפורו של כינור נדיר ועתיק העובר בין ידיהם של כנרים שונים במהלך השנים וסיפורו נשזר בין הדמויות שאחזו בו. הסיפור עוקב אחר כנר מחונן ומוכשר המגיע מרקע חסר כל ומצליח להיות עילוי בתחומו. הוא פוגש בבית הספר ללימודי מוזיקה נער מוכשר לא פחות שמגיע ממשפחת אצולה נחשבת. בין השניים נרקם קשר עמוק עד לאחרית ימיהם.

קשה לי קצת לכתוב ביקורת על ספר כזה. אני מרגישה שאני מחוברת עמוקות לנושא שמדובר בו ולעלילה שמסופרת בו. ולא, אין לי שום קשר לכלי קשת, מעולם לא ניגנתי באחד כזה. אבל מספיקה עבורי אמרה אחת קטנה או משפט על מהי האמנות בשביל הדמויות הללו כדי להרגיש שייכות. אני יכולה לשבת שעות ולצלול לשיחות על מולייר ואיבסן או סיפורי כישלון והצלחה מאודישנים, זיכרונות מבית הספר למשחק שהיה מקום איום ונורא אך עם זאת הפך אותי לתוצר הכי טוב שיכולתי להפיק מעצמי. מהמורה ההוא שהשפיל אותי ולא אעבוד איתו בחיים ועד הבמאי שהיה לי איתו חיבור מיוחד. על אחת מהמנהלות שהיא התגלמות הרוע האנושי וגם על רגעים קטנים ומרגשים של בכי טהור על הבמה. מההצגה הנוראית שלא הייתי בה מרוכזת ועד הבחורה שניגשה אליי עם דמעות בעיניים בסיומה. הרגע ההוא שהתקשרו לבשר לי שקיבלתי את התפקיד ועד ל"לא" חורץ הגורלות שצריך לפתח אליו חסינות. קשת כל כך גדולה של רגשות, חוויות, מצבורים של זיכרונות. קשה להסביר, ולפעמים אולי למישהו מהצד זה נראה קצת פאתטי כל הכמיהה הזו וההתמסרות הטוטאלית למקצוע שדווקא בארץ שלנו לא זוכה למספיק קרדיט. אבל מי שנולד עם זה, כמו מחלה שאין לה מרפא, ימצא את עצמו עוסק בזה כל חייו.

מעבר לטקסטים על המוזיקה והאמנות, יש פה פשוט סיפור טוב, כזה שמסופר בצורה מעניינת ומסתורית. על ההווה שמתערבב בתוך העבר, האמת אל מול השקר, חברות אל מול בדידות, פערי מעמדות והישרדות. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור ותחושה שהקורא מציץ פנימה אל תוך עבר לא מוכר שחושף את פרטיו בדקדקנות ואיטיות. כמו מעין אבן ארכיאולוגית שצריך להוריד ממנה את חתיכות האדמה עד לניקיון יסודי וברור.

בכל הסוף המפתיע והפתלתל והכה לא צפוי הייתי צריכה לעצור לרגע את מחשבתי, להסדיר את נשימתי ולהבין את תהפוכות העלילה שנחשפו לפניי. תענוג צרוף של סיפור, שמעורר רגשות עזים וגם מחשבה ומשאיר אחריו שובל, ממש כמו זה שמשאירה אחריה המוזיקה.

"המוזיקה מרוממת את רגשות האדם ואותו עצמו, אבל הדרכים המוליכות לכך חייבות לעבור דרך הצליל הצורם, השאון, הדיסוננס. במוזיקה הקלילה והמושלמת, כמו זו ששומעים בנגינתה המעודנת של תזמורת או של רביעיית כלי קשת, חבוי מתח העצבים הדרוכים, זרימת הדם וסערת הלבות".

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על קנון מהופך