לא יודע מה נפל עליי פתאום, שלקחתי בסיפרייה ספר של ריק ריירדן - סופר שמאז גיל 15 לא קראתי יותר אף ספר שלו, אפשר לומר שנשטשתי אותו, מכיוון שהספרים שלו כבר פחות עיניינו אותי בשלב הזה של החיים, ובואו נגיד שכבר שבעתי מכל העניין הזה של חצויים, אלים, נבואות, מפלצות, וכתיבה כיפית ומשעשעת. אבל האמת היא שאל שנענש והופך להיות בן תמותה, נשמע דווקא נורא מעניין, אז... למה לא? צריך קצת גיוון בחיים. חוץ מזה, באותו יום בסיפרייה גם לקחתי את 'נוטות החסד' של ג'ונתן ליטל, ספר עב כרס המונה 941 עמודים העוסק במלחמת העולם השנייה - בואו נאמר שהזדקקתי לאיזה ספר קליל כזה שיאזן את בחירת הספרים שלי...
גם אפולו לא יודע מה נפל עליו פתאום. רגע אחד הוא אל חזק ובלתי מנוצח, ורגע אחר הוא פתאום נער מתבגר פשוט וחלש, שמוצא את עצמו נוחת פתאום מהשמיים, ישר על ערימת זבל מבאישה בלב ניו יורק. מסתבר שהוא עשה משהו שלא מצא חן בעיניי אביו זאוס, מלך האלים, והלה החליט להעניש אותו ולקחת ממנו את כוחותיו האלוהיים, אשר אפולו לקח אותם כמובנים מאליהם, וכעת, כשהם כבר אינם, הוא מתחיל להבין איך זה מרגיש להיות בצד השני של המיתרס. אבל ערימת הזבל הזו היא רק ההתחלה. לאפולו מחכים בהמשך הספר עוד שלל השפלות, נוראיות אפילו יותר מלהתרסק על ערימת זבל בלב ניו יורק בגוף של נער מתבגר - מה שנקרא, "מן הפח אל הפחת". בכדי לחזור, אולי, לדמות אל, הוא צריך להגיע למחנה החצויים. כלומר, לפגוש את פרסי ג'קסון. מאותו רגע שהוא פוגש אותו, העלילה של הספר הזה מצטלבת יחד עם שאר העלילות שכתב עד כה ריירדן בנושא המיתולוגיה, אשר כוללים מפלצות ממיתולוגיה יוונית, שעל חלקם מעולם אפילו לא שמעתי והיה נורא נחמד ללמוד עליהן.
בקיצור: אם יש סיפור סינדרלה, אז הספר הנ"ל הוא בדיוק ההיפך.
הופתעתי. מכירים את זה שאתם מפסיקים לקרוא ספרים של בני נוער או ילדים כי אתם ניסיתם כבר וזה לא הצליח, ואז פתאום, ברגע ספונטני, אתם מחליטים לעשות עוד ניסיון, והפעם, משום מה, הניסיון מצליח, ומשהו בספר מצליח ליזרום והכל כיף, למרות שזה ספר נוער? זה גם מה שקרה לי כאן: ריק ריירדן הצליח לשעשע אותי מאוד בסיפרו. האל אפולו, בדמותו של נער מתבגר, אשר מיילל על מר גורלו ועל העונש הקשה מדי לטעמו שזאוס הטיל עליו, הצליח להקסים אותי ולכבוש את ליבי, ואפילו להתאהב בו (אגב, היה כיף לגלות שאפולו בספר הוא ביסקסואל, למרות שזה לא כתוב במפורש, אבל כן כתוב שהיו לו בעבר מאהבות נשים ומאהבים גברים). גם שמות הפרקים המקוריים, שבהם אפולו מתמצת בקיצור את הרגשות שהוא מרגיש והחוויות שהוא חווה באותו פרק, בלשון לא מצונזרת ומאוד כנה, מאוד שיעשעו אותי.
ועכשיו, קצת סיפרות: לא מזמן למדנו בשיעור סיפרות את המחזה היווני של סופוקלס, 'אנטיגונה'. במסגרת הלמידה למדנו על סכימת הגיבור הטראגי, המתארים מאפיינים שמאפיינים גיבורים טרגיים בטרגדיות יווניות. עיינתי בהם, ומצאתי שאפולו הוא אכן גיבור טראגי. להלן 7 המאפיינים:
1. בדרך כלל הוא מלך ולא אחד מפשוטי העם - טוב, הוא לא מלך, אבל הוא בהחלט לא אחד מפשוטי העם.
2. מאוד כריזמטי וסבלו נוגע ללב - מאוד כריזמטי (למרות שעכשיו, בדמותו החדשה, הוא קצת פחות - אבל מה זה משנה?) וסיבלו נגע מאוד לליבי (אני לא בטוח אבל שהוא נגע לליבו של זאוס - אבל מה זה משנה?).
3. חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה וגאוה "חטא ההיבריס" - כן, אין ספק שהוא מאוד יהיר וגאוותן, ועשה משהו שלא מצא חן בעיני זאוס.
4. מביא על עצמו את אסונו - במודע או שלא במודע, אפולו כאל עשה המון טעויות קטלניות, שאולי בשבילו כאל הן משהו קטן, אך בשביל האנושות שלמטה זה משהו ענקי.
5. דבק במטרתו מתוך עקשנות. דמות עקשנית ובעלת גאווה ומוסריות - אין ספק שאם לאורך ספר של 300 עמודים אתה מיילל על מר גורלך ותובע להפסיק את העונש האכזרי, מלמד על עקשנות.
6. לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בצורה מעוררת כבוד - גם כשהוא אדם קטן, הוא לא מוותר ולוחם במהלך הספר גם נגד כוחות גדולים ממנו.
7. מרגע שביצע את המעשה המביש נגזר עליו גורלו - אכן.
מכאן אני למד, ש'הגורל של אפולו', של ריק ריירדן, הוא לא באמת ספר נוער קליל על אלים ומפלצות על פי המסורת של ספרי פרסי ג'קסון, אלא יותר מזה - הוא טרגדיה יוונית (עם קצת קומדיה). ואולי בגלל זה נורא אהבתי אותו, אף על פי שבגלל חזותו החיצונית חשבתי בהתחלה שלא.
מומלץ.
