לא יודע מה נפל עליי פתאום, שלקחתי בסיפרייה ספר של ריק ריירדן - סופר שמאז גיל 15 לא קראתי יותר אף ספר שלו, אפשר לומר שנשטשתי אותו, מכיוון שהספרים שלו כבר פחות עיניינו אותי בשלב הזה של החיים, ובואו נגיד שכבר שבעתי מכל העניין הזה של חצויים, אלים, נבואות, מפלצות, וכתיבה כיפית ומשעשעת. אבל האמת היא שאל שנענש והופך להיות בן תמותה, נשמע דווקא נורא מעניין, אז... למה לא? צריך קצת גיוון בחיים. חוץ מזה, באותו יום בסיפרייה גם לקחתי את 'נוטות החסד' של ג'ונתן ליטל, ספר עב כרס המונה 941 עמודים העוסק במלחמת העולם השנייה - בואו נאמר שהזדקקתי לאיזה ספר קליל כזה שיאזן את בחירת הספרים שלי...

גם אפולו לא יודע מה נפל עליו פתאום. רגע אחד הוא אל חזק ובלתי מנוצח, ורגע אחר הוא פתאום נער מתבגר פשוט וחלש, שמוצא את עצמו נוחת פתאום מהשמיים, ישר על ערימת זבל מבאישה בלב ניו יורק. מסתבר שהוא עשה משהו שלא מצא חן בעיניי אביו זאוס, מלך האלים, והלה החליט להעניש אותו ולקחת ממנו את כוחותיו האלוהיים, אשר אפולו לקח אותם כמובנים מאליהם, וכעת, כשהם כבר אינם, הוא מתחיל להבין איך זה מרגיש להיות בצד השני של המיתרס. אבל ערימת הזבל הזו היא רק ההתחלה. לאפולו מחכים בהמשך הספר עוד שלל השפלות, נוראיות אפילו יותר מלהתרסק על ערימת זבל בלב ניו יורק בגוף של נער מתבגר - מה שנקרא, "מן הפח אל הפחת". בכדי לחזור, אולי, לדמות אל, הוא צריך להגיע למחנה החצויים. כלומר, לפגוש את פרסי ג'קסון. מאותו רגע שהוא פוגש אותו, העלילה של הספר הזה מצטלבת יחד עם שאר העלילות שכתב עד כה ריירדן בנושא המיתולוגיה, אשר כוללים מפלצות ממיתולוגיה יוונית, שעל חלקם מעולם אפילו לא שמעתי והיה נורא נחמד ללמוד עליהן.
בקיצור: אם יש סיפור סינדרלה, אז הספר הנ"ל הוא בדיוק ההיפך.

הופתעתי. מכירים את זה שאתם מפסיקים לקרוא ספרים של בני נוער או ילדים כי אתם ניסיתם כבר וזה לא הצליח, ואז פתאום, ברגע ספונטני, אתם מחליטים לעשות עוד ניסיון, והפעם, משום מה, הניסיון מצליח, ומשהו בספר מצליח ליזרום והכל כיף, למרות שזה ספר נוער? זה גם מה שקרה לי כאן: ריק ריירדן הצליח לשעשע אותי מאוד בסיפרו. האל אפולו, בדמותו של נער מתבגר, אשר מיילל על מר גורלו ועל העונש הקשה מדי לטעמו שזאוס הטיל עליו, הצליח להקסים אותי ולכבוש את ליבי, ואפילו להתאהב בו (אגב, היה כיף לגלות שאפולו בספר הוא ביסקסואל, למרות שזה לא כתוב במפורש, אבל כן כתוב שהיו לו בעבר מאהבות נשים ומאהבים גברים). גם שמות הפרקים המקוריים, שבהם אפולו מתמצת בקיצור את הרגשות שהוא מרגיש והחוויות שהוא חווה באותו פרק, בלשון לא מצונזרת ומאוד כנה, מאוד שיעשעו אותי.

ועכשיו, קצת סיפרות: לא מזמן למדנו בשיעור סיפרות את המחזה היווני של סופוקלס, 'אנטיגונה'. במסגרת הלמידה למדנו על סכימת הגיבור הטראגי, המתארים מאפיינים שמאפיינים גיבורים טרגיים בטרגדיות יווניות. עיינתי בהם, ומצאתי שאפולו הוא אכן גיבור טראגי. להלן 7 המאפיינים:
1. בדרך כלל הוא מלך ולא אחד מפשוטי העם - טוב, הוא לא מלך, אבל הוא בהחלט לא אחד מפשוטי העם.
2. מאוד כריזמטי וסבלו נוגע ללב - מאוד כריזמטי (למרות שעכשיו, בדמותו החדשה, הוא קצת פחות - אבל מה זה משנה?) וסיבלו נגע מאוד לליבי (אני לא בטוח אבל שהוא נגע לליבו של זאוס - אבל מה זה משנה?).
3. חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה וגאוה "חטא ההיבריס" - כן, אין ספק שהוא מאוד יהיר וגאוותן, ועשה משהו שלא מצא חן בעיני זאוס.
4. מביא על עצמו את אסונו - במודע או שלא במודע, אפולו כאל עשה המון טעויות קטלניות, שאולי בשבילו כאל הן משהו קטן, אך בשביל האנושות שלמטה זה משהו ענקי.
5. דבק במטרתו מתוך עקשנות. דמות עקשנית ובעלת גאווה ומוסריות - אין ספק שאם לאורך ספר של 300 עמודים אתה מיילל על מר גורלך ותובע להפסיק את העונש האכזרי, מלמד על עקשנות.
6. לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בצורה מעוררת כבוד - גם כשהוא אדם קטן, הוא לא מוותר ולוחם במהלך הספר גם נגד כוחות גדולים ממנו.
7. מרגע שביצע את המעשה המביש נגזר עליו גורלו - אכן.

מכאן אני למד, ש'הגורל של אפולו', של ריק ריירדן, הוא לא באמת ספר נוער קליל על אלים ומפלצות על פי המסורת של ספרי פרסי ג'קסון, אלא יותר מזה - הוא טרגדיה יוונית (עם קצת קומדיה). ואולי בגלל זה נורא אהבתי אותו, אף על פי שבגלל חזותו החיצונית חשבתי בהתחלה שלא.
מומלץ.

טוב, מצאתי את הספר הנ"ל בשבת שעשינו אצל בני דודים והוא היה שייך (למרבה הפלא) לבן דוד שלי, שכל זמן שקראתי עמד לי מעבר לכתף והלחיץ אותי לקרוא מהר כי הוא לא יתן לי לקחת אותו ואיך עוד לא עברתי דף נו. (התשובה היא, אגב, זה שמהירות הקריאה שלי יורדת בחצי אם עומדים לי מעבר לכתף >< ) אז בכל מקרה, קראתי בלחץ ובמהירות המרבית שהייתי מסוגלת אליה וכל הזמן עברו לי בראש דרכים לשכנע את בן דוד שלי לתת לי לקחת אותו בכל זאת אם אני לא אצליח לסיים בשבת [החל מ"הוא לא נמצא אצלינו בספריהה" (= הוא בהשאלה מלא זמן) "בבקשהה!! אני אשרת אותך עד שאחזור שוב להיות אלוהית!" (חהחה כן זה היה סוג של ראפרנס אני קורעת) עד ל"אם לא תיתן לי אותו אני אתאבד ואשלח לך 13 קלטות מאשימות!" (אני בכלל לא מושפעת מהסדרה)] אבל בסוף כן סיימתי אותו אז זה היה מאוד מרגש ואני מקווה שכולכם שמחים.

***

אולי זה רק מה שאני רוצה לחשוב, אבל מרגיש לי שזאת פארודיה מסוימת. ואחת טובה. פארודיה על האלים - כי ב3 מילים, הדמות של אפולו. קשה לי לקחת את הדמות שלו כמו שהיא, מה שנכון לגבי הרבה דמויות אחרות בסדרות האלו אבל פה זו דמות ראשית, אז. (וחוצמזה, אתם יודעים, בגלל שבדמות של אפולו יש ניגודים כ"כ חזקים בין איך שהוא רואה את עצמו ובין איך שאחרים רואים אותו, לדעתי יהיה מגניב אם בספר הבא בסדרה יהיו עוד נקודות מבט חוץ משלו. ) ופארודיה על הגיבורים היוונים/רומיים ותהילת הניצחון שלהם - כי אפולו מדבר על לשלוח חצויים למות למען האלים או לזכות בתהילת נצח למען האלים כרגיל, ואז הוא פתאום נשלח בעצמו אז זה נחמד וכל זה. תראו, אני לא מנסה לומר שהכתיבה של ריק ריירדן "התבגרה" מאוד כי זאת לא בדיוק התחושה שקיבלתי, וכן היו מאפיינים דומים לשאר הספרים ולא נפלתי כשבא הטוויסט בעלילה, אבל אולי עברה לו בראש המחשבה שהילדים שקראו פרסי בגיל 12 בערך עכשיו בני 17 וחצי (אהמ אני! ופרסי עצמו אגב בערך בגילי פה, בי"ב כמוני, וזה משעשע כי הוא ילד קטן בתודעה שלי) ואולי כדאי לתת להם קצת תובנות מעבר לפיצוצים ומפלצות ועולם בסכנה. אז הוא הכניס תובנות כאלו, על אנושיות בעיקר, לא משהו ששמתי לב שהוא עושה בספרים קודמים שלו. החרטות של אפולו למשל. כשאתה חי 4000 שנה, אין מצב שתעביר אותן בלי לעשות טעויות קריטיות, אז אהבתי שכשהוא נהיה אנושי הוא מצליח להבין אותן יותר. הידד לאנושות. וגם בלי קשר זה ספר שונה מכל השאר. אין הקצבת זמן (זה רק אני או שמ"ס הימים הקבועים שיש לגיבורים תמיד די מציק?), אין "מסע חיפושים" ממש כי הנבואה נעלמה וכזה (קורע לב, אני יודעת) ואפילו אין אויב חדש! כאילו, יש. אבל הוא כביכול תמיד הזיק מאחורי הקלעים או משהו (כן, האויב קצת מאולץ הפעם. מה לעשות. המרכיב הבסיסי של הספרים עדיין לא השתנה כמו שהייתי רוצה). עוד שינוי מרענן הוא שהפעם הגיבור כ ן יודע דבר או שניים על המיתולוגיה וכ"ו והוא זה שמסביר ל א ח ר י ם (מג למשל). למרות ש, טוב, קשה לו להיזכר במידע כי מוח אנושי חסר תועלת אבל לא נורא. אז בגלל כל הדברים האלה אהבתי במיוחד את הספר הזה מבין הספרים של ריק ריירדן.

***

ויל וניקו. הם כאלו חמודים. אני יודעת שזאת המטרה שלהם בספר אבל לא אכפת לי. הייתי קוראת בלי להסס סדרה עליהם (ואני בכלל לא אופתע אם תהיה כזאת, אתם יודעים על איזה סופר אנחנו מדברים פה.). הרגשתי שמה שעבר לריק ריירדן בראש כשהוא כתב קטעים איתם זה "רק לא קיטשי רק לא קיטשי בוא נגרום להם להתווכח בחביבות ולעקוץ אחד את השני. הא אופס. זה מזכיר מדי את מערכת היחסים של אנבת' ופרסי! וואטאבר. כנראה שזה עובד." (ניקו הוא אנבת' כמובן).
וכל זה למרות שלהרגשתי הוא דחף את הדעות שלו לגבי להט"ב בכוח, שזה מקסים נורא אבל קצת משונה כי הוא נזכר שזה חשוב לו בשלב מאוחר בהשתלשלות הסדרות שלו, ואם בלעתי את זה בהתחלה כי זה איכשהו נשמע הגיוני (זה לא) אז פה זה משהו נוסף שהרגיש לי קצת יותר מאולץ בספר הזה, והמטרה לפעמים מאבדת את עצמה אם אתה מדבר בפירוש על המסר שאתה מנסה להעביר ("אתם תוהים לעצמכם אם הפריע לי שלבן שלי יש חבר ולא חברה? טוב, נאאא." – לא ציטוט מדויק כי אין לי את הספר כרגע כידוע). הקטע הזה נכון גם לגבי השני של מגנס צ'ייס, אבל שם זה נו מילא כי הוא נזכר בחשיבות העניין כבר בפעם הראשונה שהדמות מופיעה בסדרה, לשם שינוי, והוא לא דיבר רק על הלגיטימיות של להט"ב וכמה הזוי זה לא לראות אותה כמו פה אלא גם על פגיעות שפוגעים בהם ואפשר יותר להבין את החשיבות שבמסר.

בנימה אופטימית זו, לכו גם אתם לקרוא את זה. יש הייקואים.

אני בת 19.
זה כלמה שעבר לי בראש כשהחזקתי בידי את הסר והתלבטתי האם לקנות אותו. סעמק, גם אם ריק ריירדן יכתוב לי על כמה דפים צמודים במסטיק בעתק הדבק את האלבום של בריטני ספירס ויקשר לי את זה איכשהו לפרסי ג'קסון אני אקנה את זה. עם הידיעה הברורה הזאת הוצאתי את מה שנשאר באותה תקופה מהמשכורת הצבאית שלי על הספר הזה... וגם השני בעודי מחייכת מקצה אחד של אוזן לשני.
אני בת כמעט 20 כל מה שעבר לי בראש כשפתחתי את הספר לקרוא אותו.
אבל לספר אין באמת גיל. ונוכחתי לגלות עוד פעם כמה שהכתיבה של ריק טובה. כן היא קלילה ומלאה בהומור הכי משובך שיש, אבל אל תתנו לו להטעות אותכם. העלילה קולחת ולא משעממת אפילו לשנייה, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על הדמויות כי אני לא הספיק. באמת.
אני באמת לא יודעת איך הוא עושה זאת אבל כל ספר יותר טוב ויותר מצחיק מהקודם. כן העלילה קצת חוזרת על עצמה וחלק מהדמויות גם כן.
אני באמת ממליצה לא לדלג, גם אם מישהו פה חשב שהספיק לו מריק, תאמינו לי שלא כדי לפספס.
הייתי רוצה להודות לריק בהזדמנות זאת על כך שכתב על דמויות עם מיניות שונה. הייתי רוצה לחשוב על כך שאם הספר היה יוצא לפני עשר שנים אולי היה לי יותר קל להתמודד עם היציאה מהארון ולאחרים קצת יותר קל להבין ולהכיל.
המלצה קטנה קחו את הספר לנסיעות ארוכות, אפשר לסיים בנסיעה או שתיים בודדות והספר ממש קליל אז כן להתרכז בו ולהעביר את הזמן בכיף. :))

אני ממש לא אהבתי את הספר, הכתיבה לא הייתה זורמת ונתקעה ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי מחפשת באינטרנט את התקציר של גורלו של אפולו כדי שאוכל לומר לחברה שלי שקראתי אותו ושנדבר עליו.
אה וכן, אני ממש אוהבת את הסדרות של ריק ריירדן מפרסי ג'קסון ועד 39 רמזים אבל את ה בכלל לא אהבתי.

תמיד אהבתי את הספרים של ריק ריירדן. יש לי את כולם. ובזמן האחרון התחלתי להרגיש שאני קצת מתבגרת, והם נהיים משעמים. זה היה בעיקר אחרי שניסיתי לקרוא את הספר החדש של מגנס צ'ייס, פשוט לא. אבל זה לא הספר שהביקורת זו עליו.

גם את הספר הזה קניתי, וציפיתי לאותה תוצאה, כי אני גם חייבת להודות, שאני כבר לא נהנת מהספרים הקודמים כמו פעם. אבל משהו בסיפור הזה מצליח.

אולי זה הבדיחות שהן קצת יותר עכשוויות, אולי זה אפולו, אבל משהו פה מצליח. קניתי אותו בדיוק שיצא, מה שעלה קצת יותר מדי לספר שהוא יחסית דק, לפחות לדעתי, אבל בדיעבד גיליתי שזה שווה כל שקל.

יש אנשים שאומרים שזה כמו פאן פיקשן (ומה רע בזה, תכלס), אבל אני חושבת שברוב החלקים בספר הוא הצליח. הספר מצחיק, בכל זאת משלב קצת אקשן, ומצליח להחיות את הדמות של אפולו. לא אכנס לפרטים מדוייקים, כי זאת לא ביקורת של ספויילרים.

רק דבר אחד שקצת עיצבן אותי, היה הכתיבה של מערכת היחסים בין ניקו לויל.

זה היה כאילו הוא כתב את זה כדי לרצות אותה, ואפילו לא מיצה את הפוטנציאל של מה שיכל לקרות בינהם. החלק שבו אפולו צופה בניקו וויל ומדבר על איך הוא לא הומופוב? בחלק שעל ויל וניקו- פשוט לא!

“קוראים לי אפולו. פעם הייתי אל.” כך נפתח הספר ואז אחרי פירוט של כל מיני אירועים עכשוויים שאת הצלחתם אפולו זוקף לזכותו: “אבל בכל חיי כבן אלמוות מעולם לא צללתי עם הראש למטה לתוך פח זבל…” ועוד קצת הלאה באותו עמוד “האם יש דבר עצוב יותר מקול התרסקותו של אל על ערמה של שקיות זבל?…” עמ’ 9.

אפולו הרגיז את זאוס ולא פעם הראשונה. אפולו כ”כ הרגיז את זאוס, שזאוס שולל את כל כוחותיו האלוהיים ושולח אותו לארץ כבן תמותה. בכיסו רשיון נהיגה של נער בן 16 עם שם חנוני לחלוטין (לטעמו) -לסטר פפדופולוס, שטר של 100 דולר ופנים של נער מתבגר. נדמה שזה העונש הגדול יותר עבור אפולו יפה התואר. יחד עם זאת הוא צריך למצוא מישהו לשרת אותו עד שאביו – זאוס יחליט שהוא מיצה את עונשו.

כבר בתחילת הספר אפולו מסתבך עם זוג בריונים והוא טרם הסתגל לשינויים. מי שנחלצת להגנתו זו מגי שבתמורה גוזלת את כספו והופכת להיות האדונית שלו. אפולו מבין שרצוי למען בטחונו שהוא יגיע אל מחנה החצויים, אבל את הדרך לשם מכירים רק אלו שיש להם כוחות אלים או חצויים ולכן הוא לוקח איתו את מגי אל פרסי ג’קסון שמוביל אותם גם אם באי רצון מסויים למחנה החצויים. אם אפולו חשב שהוא הגיע למקום בטוח טעות בידו. מחנה החצויים נמצא תחת איום ובסכנת השמדה. חצויים נעלמו ממנו ולא חזרו ורק אפולו גם אם נטול כוחות יכול להצילו, לשם כך הוא צריך להציל קודם את האורקלים שלו.

התגעגעתי לריק ריירדן ואפילו לא ידעתי עד כמה. יש לי את כל ספריו שכוללים את פרסי ג’קסון, את סדרת ההמשך את טרילוגיית משפחת קיין וגם את סדרת מאגנס צ’ייס בה יצא בינתיים רק הספר הראשון. עד עתה קראתי רק את הסדרה הראשונה ולא הצלחתי להתאפק וקראתי את האורקל הנסתר מיד עם הגיעו. אפשר לקרוא את האורקל הנסתר, אבל עדיף לקרוא לפחות את פרסי ג’קסון ואת סדרת ההמשך לפני שמגיעים אליו כי מוזכרים שם אירועים מהסדרות האחרות שקדמו לו.

כבר ממשפטי הפתיחה צחקתי כ”כ. ריק ריירדן בונה את דמותו של אפולו בציניות קלילה כמו הפוחז שהוא מייצג כאל. “…לעולם לא אבין איך אתם, בני התמותה, מסוגלים לעמוד בזה. אתם חיים את כל חייכם לכודים בשק של בשר, בלי לדעת תענוגות פשוטים כמו החלפת צורה ליונק דבש או התפוגגות לאור טהור…” עמ’ 11. הסיפור מתקדם והולך ונהיה אפל יותר מרגע לרגע, אפולו משתנה, אבל לא לגמרי. הוא עדיין לא מצליח לגמרי להתאים את עצמו לסביבה.

אני זוכרת כמה חיכיתי לכל אחד מהספרים של פרסי ג’קסון בזמנו. אני זוכרת את עצמי מפספסת את התחנות של האוטובוס ואז מוצאת ספסל כדי להמשיך ולקרוא “עוד פרק אחד ודי”. אני זוכרת את עצמי צוחקת באמצע הרחוב ואז בודקת אם אנשים מסתכלים. אהבתי מאד את הסדרה הזאת. אהבתי מאד את הספר הראשון של האורקל ובקרוב כשאחליט שהגיע הזמן להתחייב שוב לסדרה ארוכה, אני אקרא את ההמשך של פרסי ג’קסון וגם את משפחת קיין, כך שכאשר יצאו ההמשכים של האורקל, אני אגיע מוכנה.

זה ספר מצויין לנוער וגם לאוהבי פנטזיה מבוגרים שקוראים גם ספרים לנוער ונהנים מהם.

רקע קצר למי שלא מכיר את הסדרות הקודמות:

האלים היוונים והרומים לא באמת נעלמו מהעולם. גם בימינו מסתובבים ילדים “חצויים” שאחד מהוריהם הוא אל והשני/ה בן/ת תמותה. החצויים חיים כאן איתנו אבל בנוסף יש להם מחנה משלהם שאינו גלוי לעין אנושית – “מחנה החצויים” שם הם מתאמנים, לומדים ויוצאים להרפתקאות חובקות עולם. כל חצוי קיבל מההורה ה”אלי” שלו גם כוחות שקשורים כמובן לכוחות של האלים. פרסי ג’קסון למשל, הוא בנו של פוסידון אל הים ולכן הוא שואב את כוחו ממים.

רענון זיכרון קצר לסוף הסדרה הקודמת- אוקטביאנוס שהוא צאצא של אפולו עזר לגאיה לגרום למלחמה בין מחנות החצויים הרומים והיוונים, מה שכמעט והביא להשמדת המין האנושי.

הספר מתחיל ארבעה חודשים לאחר שהסתיים הקודם. זאוס מחליט להעניש את אפולו, הופך אותו לבן אנוש בדמות של נער בן שש עשרה, מגושם קצת ומלא חצ’קונים. הוא מושלך מהאולימפוס ללב ניו-יורק, שם הוא מתחבר לחצויה בשם מג ויחד הם יוצאים למחנה החצויים. למרות שאפולו עכשיו בן אנוש לחלוטין הוא עדיין נושא בתוכו זכרונות רבים מימיו כאל, והוא כן מצליח לראות את המחנה (שבדרך כלל לא גלוי לבני אנוש).

במחנה מסתבר לו שאמנם המלחמה נגמרה כבר לפני כמה חודשים אבל הדברים לא ממש חזרו לקדמותם. מערכת התקשורת – האיריסנט – אינה מתפקדת והגרוע מכל – אין נבואות חדשות.

למי שקרא את הסדרות הקודמות יודע שהחצויים לא יכולים לצאת למסע חיפושים בלי נבואה ואפולו שבין היתר הוא אל הנבואה מבין שעליו מוטלת המשימה הגדולה – למצוא את האורקל הנסתר ולשחרר את הנבואות חזרה לעולם.

אפולו נאלץ להתמודד עם גוף אנושי שמגביל אותו, עם חצויים שלא ממש סומכים עליו ועם יצורים חדשים שגם אנחנו הקוראים עוד לא הכרנו.

כמיטב המסורת של ספרי ריק ריידן, העלילה שופעת יצורים מיתולוגיים ומתובלת בסיפורי מיתולוגיה חדשים וישנים.

הספר מתאים לדעתי מגיל 10 – מיועד כמובן לכל אוהבי הפנזטזיה והמיתולוגיות השונות. הפעם לדעתי כן מחייב קריאה קודמת של הסדרות הראשונות אבל אם מישהו קרא רק חלק או ראה את הסרטים, אפשר להבין את הרעיון הכללי ולהתחיל בספר הזה.

הסדרות הקודמות של ריק ריידן (והמצויינות):

1. סדרת פרסי ג’קסון והאולימפיים – מתמקדת במיתולוגיה היוונית

2. סדרת גיבורי האולימפוס – משלבת בין המיתולוגיה היוונית לרומית

3. טרילוגיית משפחת קיים והאלים המצריים – מתמקדת כמובן באלים המצריים

4. מגנוס צ’ייס והאלים של אסגרד – מתמקדת באלים הנורדיים. יצא בינתיים רק הראשון בסדרה

השבוע סיימתי לקרוא את הספר, ויש לי משהו אחד לאמר עליו: הוא מדהים!
נכון, יש בו הרבה אזכורים לספרים אחרים של ריק (לא מבינה למה אנשים חושבים שזה משהו רע, אבל אני יודעת שיש אנשים שפחות מחבבים את זה) ואין בו הרבה עלילה יחסית לספרים הקודמים, אבל הספר שנון ושומר על האווירה של מחנה החצויים.
תקראו!

הביקורת מכילה רוטב, גבינה, וספויילרים.
"אתה מהמם וכולם אוהבים אותך".
שוויצר.
את הספר קראתי כשהייתי בחופשה בפראג(צ'כיה). גמרתי אותו ביום הראשון של החופשה כי כמו כל שאר הספרים של ריק ריירדן- הוא לא ספר כבד. הוא ספר קליל, מצחיק, ועם מספר דל של עמודים.
אז מה קורה לאפולו? ברוב טיפשותו הוא רב עם אבא שלו. וזה לא אבא רגיל. זה זאוס.
אידיוט.
ואחר כך הוא עוד יותר אידיוט(לא מפתיע). ולמה הוא אידיוט? הוא פשוט אמר למג שאם ההיא תגיד שהיא האדונית שלו, היא תהיה האדונית שלו.
קראתי את הספר לפני יותר משנה, אז אני לא זוכרת הרבה מהעלילה, אבל מה שאני כן זוכרת ההוא שהעלילה מצחיקה, סוחפת, ואם תשאלו אותי- הדמות הכי טובה שם היא מג.
עוד ספר מקסים מבית היוצר של ריק ריירדן.