ביקורת ספרותית על כלוב המלך - מלכה אדומה #3 מאת ויקטוריה איוויארד
ספר מעולה

---

כלוב המלך- שם שלגמרי מצדיק את הספר עצמו, במיוחד לאור העובדה שכמעט כל הספר מייר נמצאת בכלוב של מייבן- כלומר כלואה(האסירה עם ההטבות הכי טובות בעולם בערך) בארמון המלוכה עם מייבן קאלורה- המלך הנוכחי של נורטה והדמות הכי מעניינת במלכה אדומה אם תשאלו אותי (חלום שלי שיהיה לו ספר רק עם נקודת המבט שלו).

מי שקרא את הביקורת הקודמת שלי על חרב הזכוכית(מלכה אדומה 2) יודע כמה חיכיתי כבר שמייבן יופיע יותר בספר, והנה נתנו לנו ספר שכמעט כולו זה מייבן ומייר וקצת על משמר הארגמן, על המרד, והכי חשוב- שום מפגש איחוד מיוחל ומלא שנאה בין קאל למייבן (לצערי בטח נקרא על מפגש פנים מול פנים רק בספר הרביעי והאחרון)

באמת נהנתי לקרוא על מייבן, להיכנס קצת יותר לתוך הראש שלו, להבין קצת יותר למה הוא עשה את זה, למה הוא בגד ככה בכל מי שאהב. אני חושבת שהספר פיתח את הדמות של מייבן אפילו יותר. הוא גרם לנו להבין שאין שחור או לבן בחיים. זה לא ספר קלאסי של אויב רשע שרוצה להרוג את הטובים. מייבן הוא לא רע מטבעו, הוא לא אשם בכל מה שקרה לו, אמא שלו נכנסה לו לראש, אמא שלו בילבלה את מוחו וליבו. בגללה כבר לא מבדיל בין שנאה לאהבה.
כן, הוא עשה את הבחירות שלו ואי אפשר להאשים את אמא שלו בכל המעשים שעשה. בסופו של דבר המלכה אלאראה מתה בסוף ספר2 ומייבן לא הראה סימן אחד לחרטה על כל מה שעשה.
האם זה בלתי הפיך? האם לנצח הוא ישאר המפלצת שאמא שלו יצרה? קאל מאמין שלא, ושכן אפשר להחזיר אותו להיות מייבן טוב הלב והמקסים שפעם אהב את אחיו.

נקודות המבט של קמרון היו כל כך מיותרות לדעתי. היא באמת דמות כל כך שולית ולא מעניינת ונכון, ויקטוריה היתה חייבת להוסיף נקודת מבט נוספת מלבד מייר על מנת שנוכל לדעת מה קורה גם בצד השני של הסיפור, אבל הייתי מעדיפה בהרבה לקרוא את הנקודת מבט של קאל או אפילו קילורן מאשר של קמרון.

הקרב בסוף הספר על חומות קווריום היה מדהים, ממש יכולתי לדמיין את זה בראש. מי היה מאמין שאדומים ודםחדשים ילחמו לצד הבתים הכסופים שבגדו במייבן.
זה ממש הרגיש כאלו זה הקרב הסופי שיכריע הכל, רק היה צריך שמייבן יראה את פרצופו במהלך הקרב אבל ברור שהוא נשאר מאחור והסיכוי למפגש בין קאל למייבן נמוג.
ועל פניו הכל בסדר, קאל ומייר שורדים את הקרב הקשה, מאוהבים מתמיד. ואז קאל עושה את טעות חייו ובוחר את הכתר על מייר.

אני כועסת על הבחירה הזאת, ברור. כי ברור שזאת לא הבחירה הנכונה. ברור שסתם מנצלים אותו כיורש החוקי היחיד על מנת להמשיך את שושלת הכסופים על נורטה ולא לאפשר לשוויון בין הכסופים לאדומים לקרות באמת.
אבל אי אפשר שלא להבין למה הוא בחר כך. במשך כל הספרים דובר על חוסר היכולת של קאל לבחור צד-
מצד אחד הוא כבר עמוק בתוך משמר הארגמן, מתכנן ביחד איתם תוכניות להביס את מייבן וצבאו, מאמן את הדםחדשים להשתמש ביכולתיהם. אך מצד שני הוא מסרב לתקוף ישירות את הכסופים ולהרוג במכוון, הוא מסרב לעשות שינוי אמיתי בנורטה עקב שנים של ידיעה כי הכסופים הם עליונים, שכס המלכות שייך לו.
כן, למרות כל מה שקרה וכל מה שהוא ראה הוא עדיין רוצה את הכתר, את השליטה. הוא עדיין יודע שרוב העם בעדו- בעד היורש החוקי של נורטה. אז הוא צריך לעשות את בחירת חייו ועושה את טעות חייו ובוחר בכתר במקום במייר:(

"לעמוד מול האדם שהוא כל עולמך ולשמוע ממנו שאתה לא מספיק. אתה לא הבחירה. אתה צל לאדם שהוא השמש שלך"

אני שמחה שזאת היתה הבחירה של קאל בסופו של דבר, גם אם היא בחירה שגויה וגם אם בספר הבא הוא יתחרט על זה. אני שמחה שויקטוריה הראתה שלפעמים, גם בספרים, האהבה לא תמיד מנצחת הכל.

נ.ב- מסתבר שקיים ספר רביעי(war storm- מלחמת הסופה) ושהוא עוד לא תורגם וזה תסכל אותי ברמות. איך אני אחכה את כל הזמן הזה??

» ביקורות נוספות של SBL
» ביקורות נוספות על כלוב המלך - מלכה אדומה #3