ביקורת ספרותית על כלוב המלך - מלכה אדומה #3 מאת ויקטוריה איוויארד

---

הספר הזה התיש אותי, אז זאת כנראה הולכת להיות ביקורת קצרה.
600 עמודים זה פשוט יותר מדי...
וזה לא שהיה בו חלק מיותר או משהו, זה פשוט ארוך מדי לקריאה שנייה.
זאת הסיבה שאני לא נותנת לו את ה-3 כוכבים שאני מרגישה כלפיו עכשיו, כי אני זוכרת כמה שהייתי להוטה בפעם הראשונה שסיימתי אותו, וכמה שרציתי לקרוא את הרביעי אפילו באנגלית.

עכשיו אחרי שקראתי אותו בפעם השנייה, אני חושבת שמזל שלא החלטתי לקרוא את הרביעי באנגלית, כי בספר הנוכחי יש תיאורי מלחמה וקרבות וכל המעקב הזה אחרי מה שקורה קצת עושה לי כאב ראש.
מכירים את זה שאתם צריכים לעבוד קשה כדי להפוך את המילים השחורות לתמונות שאתם יכולים לראות?
אז אני מרגישה שכאן בהחלט הייתי צריכה להפעיל מאמץ כדי לדמיין דברים נכון.
והספר הרביעי והאחרון נקרא "סערת מלחמה", אז אני משערת שיהיה לי אפילו עוד יותר קשר לעקוב אחרי מה שקורה שם.

אני לא יודעת מה אני חושבת כרגע, אני פשוט לא מצאתי הרבה דברים שאני אוהבת בספר הזה.
אני חושבת שבפעם השנייה שלי עם הספר הזה, אני קצת יותר בצד של מייבן הפעם.
יש טעם בכלל להסביר את העלילה כשזה ספר שלישי?
טוב אני אנסה, אבל אני לא מבטיחה כלום.

אז למי שלא יודע כלום על הסדרה, כל מה שמתרחש קורה בעולם עתידי, אחרי שהעולם הישן נחרב מכל מיני אסונות אקולוגיים ועוד, ונוצרת מוטציה במין האנושי שיוצרת גזע חדש שנקרא "כסופים".
לכסופים יש להם יכולות מיוחדות לעשות דברים מגניבים כמו ליצור אש בידיהם, לשלוט במים, צמחים ומזג האוויר, ואפילו לקרוא מחשבות ולשלוט בפעולות של אדם אחר.
הסדרה מתחילה עם מייר בארו, נערה אדומה, ללא שום יכולת מיוחדת, שאיכשהו מוצאת את עצמה מגלה שיש לה יכולת ליצור ברקים מול כל האצולה הכסופה, וחושפת שיש גזע נוסף, שדמו אדום ויש לו יכולות חזקות משל הכסופים.

כמובן שבספר הראשון כל זה סוד, והמלך אביהם של קאל ומייבן, נסיכי האש, מחליט שהוא לא יכול להרוג אותה ולהסתיר את זה, ולכן הוא מכריח אותה להעמיד פנים שהיא כסופה.
אין לה ברירה אלא לשקר ולהסתיר את דמה האדום, וללמוד את דרכיהם של הכסופים שמתייחסים לאדומים כאל עכברושים.
יש שיעבוד ברור של אדומים בממלכה הזאת שנקרא "נורטה", ויש ארגון מחתרתי בשם "משמר הארגמן" שמנסה להפיל את השלטון, ומה שקורה בעצם מהספר הראשון ואילך היא שמייר מתחילה לחבר את החלקים ולהיות יותר מודעת לעולם שבו היא חיה, ולשינוי שהיא יכולה לעשות בו בעזרת הכוח שניתן לה.
באמצע יש משולש אהבה בינה לבין מייבן וקאל, אבל אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא לזה ככה, כל הדמויות בספר הזה כולל מייר כל כך פגומות, ואפילו בספר הזה...
זה לא נראה שלקאל או מייבן יש אחיזה אמיתית במייר.

****מכאן ספוילרים****

אז בספר השלישי, מייר בעצם הסגירה את עצמה למייבן שאחרי שהפליל את קאל ברצח אביו בספר הראשון, הפך להיות המלך של נורטה.
הסיבה הייתה כי בסוף בספר השני, מייבן לוכד אותה ואת הקבוצה שלה בדרכם לשחרר לגיון של צעירים שצועדים אל עבר שטח מלחמה שבו בוודאי ימותו מהר, והיא עושה איתו עסקה שהיא תלך איתו, תחזור אליו אחרי שרצח עשרות מבני מינה ה-"דםחדשים" ואפילו תינוק עם דם רגיל במרדף אחריה - אם הוא ישחרר את חבריה.
וכאן הספר מתחיל, מייר בידיים של מייבן, הוא משפיל אותה וכולא אותה בחדר ובחברה של כסופים שביכולתם לשתק את הברק שלה ובעצם לחנוק אותה בעזרת יכולת ודבר נוסף שנקרא "אבן דוממת".
כל התיאור הזה על כמה שמייר מרגישה חלשה, ובקושי יכולה לקום מהמיטה מרוב הכבדות של "הדממה", ממש עבר אליי.
היו כאן הרבה דיבורים על כלוב, והדברים שמישהו שיוכל לעשות כדי לקחת ממך את רוח הלחימה, ולגרום לך להתרגל לחיי שבי.
זה לגמרי ספוילר, אבל כבר אזהרתי, אז בערך בחצי השני של הספר מייר משתחררת מהכלוב המלכותי, אחרי שמייבן עינה אותה בכך שהכריח אותה שוב להעמיד פנים ולשקר אחרת הוא ישחט עוד אדומים עם יכולות הנקראים "דםחדשים".

נקודת המבט עוברת בין מייר בארמון לקמרון, דמות מהספר השני שביכולתה לשתק את יכולתיהם של אחרים, בדיוק כמו הכסופים ששומרים על מייר, רק שהיא יכולה לשתק אנשים למוות ואני לא בטוחה שהכסופים בעלי היכולת הדומה יכולים לעשות את זה.
אני תוהה אם בספר הבא תהיה את נקודת המבט של קאל או מייבן, כי אני לא מרגישה שקיבלתי מספיק מהם בשלושה הראשונים, וכן הייתי רוצה להרגיש אותם יותר לפני שהסדרה הזאת נגמרת.

אם הרביעי, "סערת מלחמה", לא היה אפילו יותר ארוך מכלוב המלך, אולי הייתי קוראת אותו השבת.
אבל הותשתי, ואני מקווה שאני לפחות אצליח לגרור את עצמי לספרייה היום, כדי שאני אוכל לשאול את הספרים הבאים ברשימה המנטלית שלי.
מה שכן, אני בטוחה שהספר הרביעי יהיה מדהים.
כבר בספר השלישי יש את הבסיס להרבה דברים שאני סקרנית לגביהם, ואני אכן נרגשת לראות איך הם יפתרו.

למשל, קאל או במילים אחרות "הנסיך הגולה", חשב שהוא לא יכול להשיב לעצמו את הכתר, אבל בסוף הספר השלישי אנחנו מגלים שיש כסופים מנורטה שרוצים להושיב אותו על הכס... רק שזה כולל גם ברית נישואים עם ממלכה חדשה, בשם "ממלכת הסדק" שנוצרה בספר הזה כתוצאה מכך שהמלך מייבן(שהוא כנראה רק בן 18 כן?), החליט לא להתחתן עם אוונג'לין.
אוונג'לין הייתה הארוסה של קאל אחרי שהיא ניצחה במבחן המלכה שאליו מייר נפלה בטעות וגילתה את הברק שלה, בעקבות מה שקרה עם זה שקאל ערף לאביו את הראש היא כמובן עברה לצד של מייבן, כי כל מה שבאמת מעניין אותה זה הכתר, אבל מה שקרה הוא שמייבן החליט להתחתן עם נסיכה מארץ האגמים כדי ליצור איתם הסכם שלום.
כמובן שהוא מאוהב במייר, לאורך כל הספר יש תיאור של האובססיה שלו אליה, והסיבה ללמה הוא מרגיש ככה.
כאילו, מייבן באמת מעוות, אבל בספר הזה מייר התחילה להבין שזאת לא לגמרי אשמתו, שהוא נוצר ככה על ידי אמו המלכה אלארה שמייר הרגה אגב.
תחשבו כמו אובססיבי ומעוות אדם צריך להיות, כדי למצוא תירוץ להשאיר מישהי שהרגה את אמא שלו, ועוד להרוויח מזה?

כולם יודעים שמייר היא חיית מחמד עבורו, הוא לא מנסה להסתיר את זה שהוא אובססיבי אליה, והוא מחזיק אותה באזיקי אבן דוממת למרות שרוב הזמן אין לו שום רצון לעמוד מולה.
מבחינתו, מייר היא רעל, רעל שהוא לא יכול להיפטר ממנו כי היא הדבר היחיד שאמא שלו ששיחקה לו בראש והכריחה אותו לשכוח את האהבה שלו לאביו ואחיו, לא יכלה למחוק.
זה נשמע מוזר כשאני מנסחת את זה ככה, אבל זה הספר שקראתי, ואני לא מתחרטת על זה אפילו שאני מרגישה כל כך מותשת.

בסוף הספר כשקאל ומייר מגלים שנעשתה עסקה שבה קאל יהיה המלך והוא ואוונג'לין ינשאו כדי ליצור ברית בין הממלכה החדשה ונורטה - מייר מבקשת מקאל לבחור בה.
היא אומרת לו שלא אכפת לה שהיא לא תהיה המלכה שלו או משהו, שמה שמשנה זה שהכסופים שמרדו במייבן רוצים להחזיר את הדברים למצב הקודם, שבו יש מלך כסוף שמנהל את העניין.
היא מבקשת ממנו לבחור בה, הוא רוצה אבל הכתר חשוב לו... לאורך כל הדרך כאב לו על אחיו הכסופים שהוא יהיה צריך להילחם בהם ולהרוג אותם, מה שקצת מוכיח שהוא כן "גזען" ברמה מסוימת, כי יש לו העדפה לגזע שלו, אפילו שהוא מאוהב במייר שהיא אדומה.

אז בעצם, בסוף הספר הזה, קאל שובר את ליבה.
הוא שוב מוכיח שהוא לא יכול לבחור בדרך חדשה, שהוא רוצה את מה שהיה אמור להיות שלו, את הכתר שכל חייו הכינו אותו אליו.
יש לו לב טוב, אבל הוא יותר מדי באמצע, יותר מדי דיפלומטי כי הוא לא באמת בוחר צד, הוא לא באמת מבין את השיעבוד ואת זה שאי אפשר ליצור ממלכה מאוחדת, של אדומים וכסופים, על ידי זה שרק הכסופים ישלטו.

זה נשמע מעניין?
אני לא יודעת...
אני מרגישה שאני פשוט מקריאה רשימה של עובדות לא מעניינות.
חוץ מלהרגיש שאני בעצמי בכלוב, וחנוקה, לא לקחתי מהספר הזה הרבה.
אני כמעט תוהה אם זה היה מיותר לכתוב עליו את הביקורת הזאת...
מה הסיכוי שאני אהנה ממנה בעתיד?
שאני ארצה לחזור ולשמוע על החוויה הזאת?

אני מניחה שיש דברים, שזה בסדר שהם קרו, ואפילו טוב שהם קרו, אבל לא היית מוכן לעבור אותם שוב.
הספר הזה הוא אחד מהם.
אני שמחה שקראתי אותו כי עכשיו אני יכולה לסיים את הסדרה, ומצד שני, הוא היה מעייף כל כך.
ואני די בטוחה שזאת רק אני.
הייתי צריכה לקרוא אותו מיד כשסיימתי עם השני במקום לחכות, עכשיו אני עצובה שאני כבר לא אוכל ליהנות ממנו יותר.
וכאילו, זה מה שהביקורות שאני כותבת אמורות לעשות עבורי.
הן אמורות ליצור עבורי דרך ליהנות מהספרים שקראתי, לפני שאין לי ברירה אלא לעבור הלאה מהם.

כאילו, אין לי אפילו ציטוט שאהבתי.
אני חושבת שככה אפשר לדעת כשאני מרגישה רק "בסדר" לגבי ספר.

אני ממש מקווה שאני אצליח למצוא את "בשורות טובות" בספרייה היום, אם בכלל יהיה לי כוח ללכת.
אני לא יודעת אם זה מצחיק, אני די בספק, אבל אחרי הספר הזה, אני חייבת למצוא "יעד" שונה, משהו קליל יותר אבל לא רומן, כי זה לא חסר לי כרגע.
מה שחסר לי זה כיף.
ואני מניחה שהספר הזה הוא לא הכי כיפי, כי אנשים מתים כאן, ואין בו הרבה רגעים קלילים.

יש לי תחושה שזה לא היה הספר הנכון עבורי הפעם.
כנראה שהייתי קוראת את "ספריית חצות" קודם אם לא היה יורד גשם בתחילת השבוע.
אני חושבת שעם המצב רוח המחורבן והמדוכא שלי, זה היה יכול להיות ספר נהדר.
אז אני ללא ספק אחכה שהמצב רוח שלי ישתפר לפני שאני אמשיך ל"סערת מלחמה" כי אין מצב שאני נותנת למצב האישי שלי להרוס לי עוד ספרים.

טוב, אני כן נהניתי ממנו בפעם הראשונה, ואני די בטוחה שבעוד כמה ימים כשאני ארגיש יותר טוב, רגשותיי כלפי "כלוב המלך" ישתנו.
אני בהחלט חרטתי מספיק סצנות בראש שלי בצורה מספיק חזקה כדי שאני אוכל ליהנות ממה שקראתי בעתיד.
פאק, אולי בעצם אני לא אמורה לכתוב את הביקורת הזאת עכשיו, אלא לחכות שאני אהיה במצב רוח יותר טוב, וזאת הבעיה?

טוב, מאוחר מדי.
הרכבת כבר נסעה.
אני די בטוחה שאני שחוקה מדי מכדי לקרוא בכללי.
אבל מה עוד אני יכולה לעשות?
לפחות למדתי שאני לא יכולה לקרוא יותר משני ספרים בשבוע, שהגוף שלי פיזית לא עומד בזה.
כי אחרי השבוע הקודם, שהיה די מהנה וקראתי בו שלושה ספרים, בא השבוע הזה, שבו גררתי ספר אחד בלבד לאורך כל השבוע.
אני כנראה לא אקרא שום דבר השבת.
בא לי לבכות.
אני לא יכולה לא לרצות לקרוא, כי אם אני לא רוצה לקרוא, אז החלופה היא או לבהות בתקרה ולחשוב על החיים שלי או לישון כל השבת.
העייפות בהחלט מוציאה ממני את העצלנות והבכייניות שבי.

בהחלט מתאים.
הנה אני כותבת ביקורת על ספר עם המילה "כלוב" בתוכו, ובזמן שאני בתוך כלוב מנטלי.
וזה לא רק רגעים, אני רוב חיי בכלוב מנטלי, מבחינה אסטרולוגית זה כי יש לי הרבה מזלות "קבועים" במפה האסטרולוגית שלי.
הייתי מסבירה לכם מה זה פאקינג אומר, אבל בשלב זה, אני חושבת שאני סתם מושכת את הזמן כי אני רוצה ללכת לספרייה - אבל אין לי כוח ללכת לספרייה.

יש לי עד 10 וחצי למצוא בתוכי את הכוח להתלבש ולצאת מהבית.
זה היה יכול להיות קל יותר אם לא הייתי מתעקשת ללכת 25 דקות ברגל במקום לנסוע באוטובוס.
אני פשוט שונאת אוטובוסים ולהרגיש שאני צריכה לתפוס אותם בזמן ולרדת מהם בתחנה הנכונה.
יש בי חלק שפשוט לא יודע להירגע, השעון מלחיץ אותי מדי, כנראה בגלל זה אני אף פעם לא חיה לפיו.

אני חושבת שאם היו 32 שעות ביממה, החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים...
אני פשוט צריכה להיות ערה 20 שעות ולישון 12 שעות, ככה הגוף שלי רוצה!
תחשבו איך החיים שלנו היו יכולים להיות, אם היינו חיים בעולם שבו יממה היא 32 שעות.
לא יודעת, לי זה נשמע לי טוב.

נ.ב
אני באמת לא יודעת איך יצאה לי ביקורת ארוכה.
וגם, אם לצחוק או לבכות.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על כלוב המלך - מלכה אדומה #3