ביקורת ספרותית על איים בזרם (1972) - ספריה לעם #165/6 מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

מעניין כמה קראו את הספר הזה בתרגום הזה בגלל מאיר אריאל.. אני בכל מקרה, כשמצאתי אותו בחנות יד שנייה בזמן אפטר בעיצומו של קו במילואים, לא יכולתי לעמוד בפיתוי להרגיש לכמה ימים כמו מאיר אריאל בנעליים צבאיות, והספר קודם מיד לראש רשימת ההמתנה.
על מה הספר? בגדול על תומס האדסון שמתמודד עם תחושות החמצה ואובדן, על געגועים, על ציורים, על חתולים, על גבריות (המינגויי, בכל זאת), על הים והרוחות. בנוסף, התקציר ב"לילה שקט" די קולע.
"תירגם את זה יפה אהרון אמיר" – העברית נפלאה, והרגשתי כאילו התרגום הזה מהדהד קצת בשירים של מאיר אריאל, למשל:
"אחרי שנפרדו הוא והבחורה הזאת בפאריס היה רוג'ר הולך בטל; הולך בטל באמת. הוא התבדח על כך ושם עצמו לצחוק; אבל בתוך-תוכו כעס מאוד על שהשים עצמו שוטה גמור שכזה והוא נטל את כשרונו לשמור אמונים לאנשים, שהיה הטוב בכשרונותיו, אחרי הכשרונות לציור ולכתיבה ואחרי תכונותיו האנושיות והחייתיות הטובות והשונות, והוא דש את הכשרון הזה וחבט בו והתעלל בו. הוא היה מאוס על הכל כשהלך בטל, ביחוד על עצמו, והוא ידע זאת ושנא זאת ונהנה למוטט את עמודי המקדש." [93]
בכלל, תיאורי החוף והפאבים, כרקע לשיטוטים של שני הציירים, תומס ורוג'ר, גרמו לי לחשוב על "שלל שרב".
יש בספר פסקאות נפלאות, אבל גם דפים מייגעים. לא תמיד קל לסחוב. הרגעים הדרמטיים והמשמעותיים מגיעים לפעמים בצורה אגבית, אחרי תיאורים ויזואליים ארוכים של התרחשויות קודמות. יש לזה לדעתי אפקט חזק.
בשלב כלשהו בחלק הראשון (יש שלושה חלקים) אי אפשר שלא להיזכר ב"זקן והים" (מומלץ!).
מוזכרים הרבה ציירים וציורים, ומוזכר "יוליסס" של ג'ויס (שמתארח בספר כחבר של תומס האדסון בעבר). תיאור של אחד הציורים שמוזכרים בספר, ציור שתלוי על קיר בחדר השינה של תומס האדסון – "מנגן הגיטרה" של חואן גריס ("גבר שכולו ערגה, הירהר בספרדית. אין הבריות יודעים שמתים מזה." [215] ) – גרר אותי לשמוע את הקונצ'רטו לגיטרה של רודריגו, והצלילים נשמעו לי מתאימים לספר (הקונצ'רטו נכתב ב-1939 בעקבות הכאב על הפלה שעברה אשתו של המלחין. הרבה זמן חשבו שזה נכתב בעקבות הפצצת גרניקה ב-1937). אצרף קישור (פרק שני):
https://www.youtube.com/watch?v=KzEFQW9CXGc
קישור

עוד ציטוט לסיום:
"הוא תמיד אהב את ילדיו, אך עד כה לא תפס מעולם כמה הוא אוהב אותם וכמה רע הדבר שאין הוא דר עמהם. הוא מצטער על כי אין הם עמו תמיד ועל כי נשא את אמו של תום. אחר כך הירהר כי אוולת היא, ממש כאילו הצטערת על שאין בידך כל ההון שבעולם כדי שתשתמש בו בתבונה ככל אשר תוכל; שאינך מסוגל לרשום כמו ליאונרדו או לצייר כמו פיטר ברויגל; שאין לך זכות וטו מוחלטת נגד כל הרשעה ושאינך מסוגל לגלותה בלי לשגות ובצדק תמיד כשהיא מתחילה ולהפסיקה באמצעי פשוט כמו לחיצה על כפתור ותוך כדי להיות תמיד בריא ולחיות לעולמים ולא להתנוון לא ברוח ולא בגוף." [90]

הסתיים הספר, הסתיימו המילואים, ואני חוזר לשיגרה, לאשתי וילדותיי היקרות, לשעות הארוכות במשרד.
לילה שקט עבר על כוחותינו בשילה.

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על איים בזרם (1972) - ספריה לעם #165/6