מעט מאוד המקרים שאין לי אפילו פתיח לסקירה.

בניגוד להרגלי, את הסקירה אני כותבת רק לאחר שנטלתי לעצמי כמה שעות "עיכול", כדי למלא את ריאותיי בחמצן.

בנוסף, אני משערת שבימים הקרובים אחווה לא מעט עיתות, עמוסים בהירהורים, על הספר הנוכחי שמבוסס על אירועים אמיתיים.

נעמי רגן היא סופרת ישראלית ודתית. בדרך כלל, יצירותיה מקיפות את מעמד הנשים וההווי בחברה הדתית. הפעם התמקדה נעמי רגן בכתות שטניות, דתיות ומטרידות.

כמי שקראה את רוב ספריה של נעמי רגן, הספר "שטן בירושלים" הוא הספר הכי קשה, מטיל אימה, מטריד, עוצר נשימה ובלתי נתפס.

אני לא מבינה ולעולם לא אשכיל להבין, איך אנשים נופלים לרגליהם של חיות טרף מסוכנות, וכיצד אותן חיות טרף יודעות בדיוק, איזה טרף יהיה ערב להם וישרת את מטרתם. החל מממון, חיי עינוגים, ותענוגות מיטה שהופכות לאונס וניצול.

בעולם ישנן לא מעט כתות, חלקן מוכרות וחלקן לא ידועות כלל וכלל. לכל כת יש את החזון והמצע שלה. "אצלנו" ככל הידוע לי, יש לא מעט כתות חרדיות, שעיקר עיסוקן במשיח, בתיקון, קבלה, ספרי הזוהר ועוד. לא מדברים על אותן כתות, והשיח עליהן נחשב ל"טאבו" בחברה הדתית הנוקשה, הסגורה והשמרנית.

כל הדמויות בעלילה דמיוניות, אך העלילה מתבססת , על פרשה מאוד מוכרת ומזעזעת, בשם פרשת "הרב אליאור חן" שמזכירה גם את פרשת "גואל רצון".

להזכירכם, אליאור חן היה בן 29 שהתפוצצה הפרשה. הוא הגדיר את עצמו כ"מלך המשיח", ערך "תיקונים", והיה הכוח המניע מאחורי פרשת ההתעללות בשני ילדים מירושלים.

האם, שהוקסמה מהרב אליאור חן, הכריזמטי אף נעזרה ועזרה לרב "לחנך את ילדיה". חן אליאור טען שבילדים שוכנים מזיקים שטניים, וכדי להוציאם יש לנהוג בילדים "ביד קשה" ולבצע "תיקון, ואיך עושים תיקון על פי מדרשו של הרב אליאור חן? מטלטלים, מכים, שורפים איברים, מאכילים בצואה ומה לא?

הפרשה החלה להתגלגל ביום שאושפזו שני ילדים, בבית חולים "הדסה" בירושלים, עמודים 16-17 מתוך הגיליון הרפואי: "...כוויות על הקרקפת, החזה והזרועות הימנית והשמאלית. צלקת ארוכה ברום הבטן, כנראה גם בעקבות חפץ לוהט שהוצמד אליו לנוכח קווי ההיקף הברורים של ההצטלקות והשינויים הניכרים בגון העור... שתי כוויות עמוקות ורחבות מדרגה שלישית לכל אורך הצד האחורי של השוקיים, התואמות תצורת כוויות שנגרמו על ידי נוזל לוהט ששפכו עליהן ו...."

שני הילדים הקטנים אשר הובאו אל חדר המיון של בית החולים "הדסה" בירושלים, האחד בן ארבע ואחיו בן השלוש, מחוסר הכרה עקב פגיעה מוחית , היו ילדיהם של דניאלה וסטיבן (שלומי) גודמן. (תשומת לבכם לשם שנבחר לדמות: "גוד-מן"... איש טוב).

דניאלה וורטון בת ה-17, וסטיבן גודמן בן ה-20, שעיברת את שמו לשלומי נפגשו לראשונה ביולי 1994 , במחנה קיץ של יהודים אורתודוקסים בצפון מדינת ניו-יורק.

פגישה אקראית נוספת בין שניהם, התקיימה בבית חב"ד, וזו "הפגישה הגורלי" שסללה את השביל לנישואיהם.

בעקבות ההכרות עם שלומי, דניאלה החליטה לוותר על לימודי הרפואה, למורת רוחה של האם. את ברכת הדרך קיבלה דניאלה מסבתה שהייתה קשורה אליה מאוד. כל מה שהסבתא אליזבת ביקשה הוא: "רק אל תהיי פנאטית מדי. תבטיחי לי?" "לעולם לא!" עמוד 49. אבל המציאות היתה שונה...

דניאלה גדלה תחת שמלה של אימא מלטנטית ודומיננטית, שבזה לכל אדם לא מוצלח, ומכנסים רחבים של אבא חיוור. כשהאב פוטר מעבודתו הוא פוטר גם מהבית... האם-קליר לא הצליחה לבלוע את הגלולה, של בן זוג חסר כל, ועוד מובטל. אי-לכך היא החליטה להגיד לו שלום ולא להתראות.

קליר אף לא השלימה עם החלטתה של דניאלה להינשא לשלומי... להלן ציטוט משיחה בין דניאלה לאימה:
"למה את לא מסוגלת להשלים עם זה שאני לא אהיה רופאה יהודייה עשירה, או שאתחתן עם מישהו כזה?"
"עד כמה שאני רואה, השלומי שלך חסר כל השכלה שהיא!"
"הוא תלמיד חכם, הוא רוצה להמשיך ללמוד!"
"כן הינהנה אמה בהערכה מדומה. "אצילי מאוד. הוא סומך על אלוהים שיפרנס אותו. למרבה הצער, הוא חושב שאני אלוהים?" (עמוד 48)

האח של דניאלה - גו'אל, לא גר בבית, והתמחה בבוסטון במשרד עורכי דין יוקרתי. הקשר בין דניאלה לגו'אל הסתכם בשיחות טלפון, ולמרות המרחק הגיאוגרפי, הם היו קשורים האחד לשני.

דניאלה ושלומי עלו ארצה לאחר נישואיהם. בין כל קשיי ההסתגלות והחוסר במזומנים, היא הפכה למכונת הולדה, ושלומי הלך ו"התחזק". רק לאחר שדניאלה ירשה את עיזבונה של הסבתא אליזבת, דניאלה ושלומי מצליחים להתרווח בבית מרווח משלהם.

שלומי התייעץ עם רבנים בכל עניין, השתטח על קברים בבתי העלמין, כי זה מה שהמשיח אמר לו לעשות, ונעדר מבית לילות ארוכים.

כל מה שהרב מנחם שם טוב אמר, עבור שלומי זה היה קודש קודשים , שהרי רק כך, הוא יהיה בדרך ל"תיקון". וכשהרב אמר לו להתגרש, שלומי התגרש מדניאלה, והותיר אותה עם ערימה של שבעה ילדים.

לפני הגירושין, וכשעוד היו מעט גחלים רוחשות, בין בני הזוג גודמן, פנתה דניאלה לרב מנחם שם טוב, וביקשה סיוע מהרב שישוחח עם שלומי, כדי שיסייע לה בתחזוקת הבית והטיפול בילדים...

מה הרב ענה לה? מקומה של האישה הוא בבית. יש חלוקת עבודה בין בני זוג. הגבר לומד, והאישה מטפלת בביתה.

בזלזול פנה אליה ואמר לה "על הגבר לעשות דברים חשובים יותר מאשר לקרצף ילדים או ללכת לבחור עגבניות בשוק"... עמוד 231.

דניאלה לא השתלטה על כל הילדים לאחר גירושיה משלומי, ופנתה לסיוע בחינוך הילדים לרב מנחם שם טוב.

הרב שהיה נשוי לרות, שעה לבקשתה ושלח אליה בחורים נוספים מכיתתו: יששכר גולדשמידט, שמעיה הוד ואת קוני בטלן, שיושיטו יד לדניאלה. בד בבד הרב אף נהסביר לדניאלה, שעם ילדים צריך לנהוג בדרך קשה ולהוציא להם את השדים מהגוף...

מה זה דרך קשה ואיך מוצאים את השדים מהגוף?

מכות בפטיש על האצבעות, אגרופים, בעיטות, כיפוף אצבעות, גרימת כוויות בעזרת תנורי ספיראלה, טלטול הילדים כבובה סמרטוטים, דחיפת אוכל לפה עד כדי הקאה, שבירת זרועות ורגלים, קשירה ילדים כתרנגולות בתוך מזוודות...

בלתי נתפס, לא יאומן איך בכלל נוצר מוח כזה חולני, פסיכופטי, פנאטי ומרושע לבן אנוש.

מנחם שם טוב היה הסטרא אחרא של האנושות!

הוא התעלל בילדים חסרי ישע, ניצל את האם שהופנטה, ואת האב שלח לארץ הפלאות. הוא ושליחיו חבורה של נאצים, עוכרים, רשעים ומושחתים!!!

על כל הפרשיה המזעזעת הזו מונתה "בינה צדק". (תשומת ליבכם לשם החוקרת). את אם הילדים בינה פוגשת לראשונה בבית החולים, לבושה בלבן ישובה ליד מיטה הילד השרוף וקוראת תהילים. כל מה שיש לדניאלה לומר בסצנה הזו "לא לדבר...לא לדבר...לא לדבר...".

בינה היתה בלשית-חוקרת דתייה, נשואה לנח ואם ללילך בת השנתים, ורוני בן השש. במסגרת תפקידה היא התעסקה בפרשיות של בעלים מכים, פדופילים ואנסים, אבל פרשיה כזו לא הייתה לה מעולם ולא רק לה!

את הפרשה אני זוכרת ואיך אפשר שלא... ולמרות עדות האם, שחלקים מעדותה מופיעים בסוף הספר, קשה לי עדיין להבין, איך אימא יכולה לפעול בניגוד לאינסטינקטים האימהיים.

מבנה העלילה מעניין, נכתב במעברים בין עבר והווה, שזה החלק שבו נרקמת החקירה, ולמרות זאת הוא אינו פוגם ברצף הקריאה.

לב ליבו של הסיפור הינו "הפרשה המזעזעת", אך נעמי רגן לא נמנעת מלבקר את החברה הדתית, על כל היבטיה ויחסה לאישה.

לסיכום, זו עלילה עם סצנות מצמררות. הקריאה קולחת, מרתקת, ומסקרנת, עד כדי כך שהעמודים עוברים מצד לצד ללא תשומת לב.

ככל שזכור לי , זהו אחד הספרים העוצמתיים, המרגשים והמטרידים שקראתי השנה.

ממליצה בחום לבעלי לב חזק וכושר גופני גבוה.

לי יניני

נ"ב: בסוף הספר יש פרק קצר המכיל חלקים מעדותה של דניאלה גודמן שהותרו לפרסום.

אוי ואבוי, הספר הזה זעזע אותי.. את הפרשה על הרב המתעלל, הפסיכופת, אליאור חן- זכרתי רק במעומעם. הספר בעצם מתכתב עם הפרשה המזעזעת ההיא,
התיאורים שם לא קלים לעיכול.. הכעס על ההורים, הזעזוע שילדים עברו כאלו דברים! אני רק חושבת- אם מישהו היה מעז להרים יד על אחד הילדים שלי..מה הייתי מסוגלת לעשות לו! ופה- אמא שנשבתה ב"קסמי" הרב הפסיכופת ונותנת לו להחריב את חיי ילדיה! הספר לא יוצא לי מהראש, מעיק ביותר.

עוד זכורה לי הפרשיה המזעזעת משנת 2008 של הרב המתעלל, מדינה שלמה עקבה בדאגה אחרי שני פעוטים שהגיעו לבית חולים האחד שרוף מתנור ספירלה והשני ללא הכרה שלדעתי שרוי כצמח עד היום.
הספר הזה ממש מלווה את הפרשיה ההיא כמובן בשמות בדויים וכנראה גם סיפור הרקע שונה.
הספר פשוט לא קל לעיכול, האמונה העיוורת, שטיפת המח וסיפורי המלאכים והשדים הוליכו את הזוג שלומי ודניאלה גודמן שולל על ידי מפלצת בשם , שם טוב, לא יכול להיות שם כל כך רחוק מהמציאות בשם "שם טוב" כאשר שם הרב האמיתי אליאור חן, רחוק מרחק רב ממעשיו המזוויעים שאין בהם לא חן ולא נוי.
הזוג גודמן, אמריקאי תמים שנפל ברשתו של הבן בלייעל שחמד את כספם רכושם ותומתה של דניאלה.
הספר מזעזע אבל כל זמן שקראתי אותו הדהדה לי הפרשיה ואמרתי לעצמי ראבק זה אמיתי, זה קרה במציאות, איך אמא יכולה לעבוד בסבל של הבנים שלה ולהיות כל כך אטומה לסבלם?
זה כת !!! וזו השטיפת מח של כתות כגון גואל רצון ואחרים. פשוט מצמרר.

חוסר דיוק אחד, אמנם שולי מצאתי בספר: בעמוד 26 מתוארת דניאלה במשפט הבא: "היא שכבה על דשא-הקיץ החמים ובזרועה הדקה הצעירה סוככה על עיניה החומות הכהות מפני שמש אחר הצהרים" - נדמה לי שצבע עיניה - חום - מוזכר בעוד מקום בספר,
והנה בעמוד 236 נרשם: "היא ישבה במטבח, עיניה הכחולות מושפלות בצניעות".

משום מה חוסר הדיוק הזה, הכל כך לא מזיק, קפץ לי לעין. בן כל תיאורי הזוועה הנוראים שעברו הקטנים האלה.

הרב המתחזה נידון ל-24 שנים ומידי פעם מנסה לקבל הקלה או בקשות הזויות מהכלא, שלושת החסידים שלו נשלחו לתקופות של בערקך 20 שנה והאמא 5 שנים - מי יודע איפה היא היום ומה שלום ילדיה.

ספר קשה מאד.

במהלך השבת קצת לפני יציאת השבת לקחתי את בני לפארק, ישבתי על ספסל וקראתי.. בני הקטן היה על המגלשה מאושר עד לב שמיים, מידיי פעם הרמתי את עיניי אליו וחשבתי לעצמי, מה הייתי עושה אילו מישהו היה מעז לפגוע בו? ידעתי את התשובה הברורה: הייתי מגנה עליו בכל כוחי, הייתי פוגעת בכל הכוח באותו אדם! כן, זה היצר האימהי שפועם בנו...
ניסיתי להבין, באמת, אייך אימא מגיעה למצב כזה? ולאו דווקא אימא כל אדם שהוא. אייך מגיעים למצב שפוגעים בצורה כל כך אכזרית בילדים?
במהלך הקריאה נזכרתי באימא טאליבן, כן אותה אימא עטופה בשחור...(אני כמעט בטוחה שאליה כיוונה נעמי רגן בסיפורה)..
מה שהוציא אותי משלוותי זה השימוש הכל כך רע ובזוי בתורה שלנו, ביהדות שלנו, ולהשתמש בהם בצורה כל כך מחפירה ונמוכה..
שטן מירושלים של נעמי רגן מתבסס על סיפור אמתי, המתרחש בלב ליבה של הקהילה החרדית..
דניאלה יהודייה אמריקאית עולה לא"י ביחד עם בעלה שלומי, 7 ילדים יש להם, החיים בארץ אינם קלים.
דניאלה אישה נאורה וחכמה, נוטלת בעול הבית וגידול הילדים כמעט לבד! שלומי מתחבר יותר לקיצוניים המתעסקים בקבלה..
החיים הקשים מביאים את בני הזוג למצב של ויכוחים, מריבות, האשמות הדדיות, שלומי מתייעץ עם רבי מנחם שם טוב הנודע בכינוי "משיח"! אשר מייעץ לו להתגרש מדניאלה.
בני הזוג מתגרשים, ומנחם שם טוב, נושא לאישה את דניאלה וזאת לאחר שטיפות מוח קבליסטיות שהוא עושה לה...
דניאלה מנותקת מהעולם, רואה במנחם שם טוב מורה לחיים, המדבר עם האלוקים, מנחם משכנע את דניאלה כי עליו להציל את ילדיה מפני השדים שבתוכם...
מכאן מתחילה התעללות בלתי נתפסת בילדים...
מנצ'י הבן הקטן סה"כ בן 3 ואלי אחיו מובלים לבי"הח אחרי פגיעה מאוד קשה, האחד שרוף כולו וזקוק להשתלת עור וזאת לאחר שהצמידו את כפות רגליו לתנור ספירלה!!!!
הסיפור קשה מאוד, היו רגעים שכל כך כעסתי, ובכיתי, אייך אפשר לכל הרוחות לעשות דברים כאלה, כמה רוע צריך להיות לאדם??
לא הייתה בי אמפתיה לדניאלה!!! לא הייתה בי חמלה עליה!!
קריאת הספר היא שוטפת וחלקה, וזורמת, העלילה מורכבת מאוד.
אני ממליצה לקרוא את הספר למרות התיאורים הקשים שבו...

במילה אחת: מטריד
וביותר: עלילה מטרידה ודי מפחידה, עומס רגשי. כאן הסופרת מתארת מה קורה למי שעובר שטיפת מוח - לו ולסובבים אותו איך ניתן לשלוט בו. הפחד אוכל את הגיבורה מאישה עצמאית הפכה לאישה תלויה - תרתי משמע.

מומלץ לקרוא.

וואו איזה ספר מדהים! קשה ומצמרר אבל מעניין ואי אפשר להפסיק לקרוא. התחלתי אתמול ולא הצלחתי להרדם בלילה, סיימתי היום עם עיניים דומעות. ספר מרתק!
הספר מבוסס על מיקרים אמיתיים של כתות משיחיות שדוגלות בהתעללות בילדים ונשים בכדי "לתקן" אותם וללמד אותם לקח, כגון מקרה "אליאור חן".
רגשות של חמלה מול כעס התעוררו בי במהלך הקריאה.
איך ייתכן שאדם אנושי והגיוני יתפתה להיכנס לכת כזאת וללכת אחריה מנהיגה בצורה עיוורת מול איבוד כל כללי האנושיות וההגיון, לא ייאמן!
הסיפור מתחיל בחדר מיון בבית חולים הדסה בירושליים, אליו מובלים שני ילדים קטנים מוכים וחבולים. אחד בן ארבע עם כוויות חמורות והשני אחיו בן השלוש מחוסר הכרה עם פגיעה מוחית. אמם, דניאלה גודמן, יושבת לידם ולא מוכנה לדבר.
לחקירת המקרה, ממנים את בינה צדק, בלשית דתייה ואם לשני ילדים קטנים. לאט לאט היא מצליחה לשבור את שתיקתם של האם וילדיה, תוך גילוי רוע והתעללות מחרידים.
הפרקים נעים בין הווה (החקירה) לעבר. הפרקים על העבר מספרים את סיפורה של דניאלה מהיותה מתבגרת ועד היום.
דניאלה היתה צעירה חרדית מאמריקה, בת למשפחה אמידה שרצתה ללמוד רפואה כי היתה מוכשרת. היא היכירה בחור עממי, שלומי,החליטה לוותר על שאיפותיה, התחתנה איתו וביחד הם עלו לארץ ישראל ונולדו להם שמונה ילדים (כי על אמצעי מניעה אסור לדבר). בעלה רצה רק ללמוד ואילו היא נשארה לטפל בקטנטנים. כסף לא היה. הבעיות גרמו להם למריבות ובעלה החל לעבוד כחקלאי. לאחר שארע מקרה מצער, הם נאלצו לעזוב ועברו למקום אחר. סבתה תמכה בה כלכלית ואחיה תמך בה נפשית לאורך כל הדרך.
בעלה כל הזמן חיפש רבנים כדי להתחזק והגיע לרב אחד שבשיא חוצפתו חשק בבתו בת העשר של שלומי. בהמשך הוא פוגש ב"משיח" שטוען שהוא הכי קרוב לאלוהים והרב הקודם שרלטן.
ה"משיח" מתגלה כאיש סאדיסט, אלים, שמנסה ל"תקן" את ילדיהם בדרך של אלימות מזעזעת. בהמשך הוא גם חושק בדניאלה.
אותו "משיח" מפעיל את קסמו על אנשים פגיעים, חלשים, שנמצאים במצוקה והכל בכדי לספק את הדחפים החולניים שלו לכוח ולשליטה. הפעם הקורבן המושלם היתה דניאלה.
הספר מכיל תיאורים מצמררים של התעללות בילדים. (הכאה בפטיש, שריפה ע"י תנור, האכלה בקיא וצואה, קשירות וכו'). קשה מאד לקרוא את התיאורים ולא כל אחד מסוגל, אבל חשוב מאד לקרוא את הספר כדי לדעת שכל זה קיים ולא להתפתות לשטיפות מוח של כתות כאלו שמסתבר שקיימות עדיין.
בסוף הספר ישנה העדות של דניאלה גולדמן במשפט. בעדות היא מנתחת את מה שעבר עליה ומנסה להבין איך הפכה ל"מפלצת", מטורפת, פסיכופתית. קשה להבין איך אישה הגיונית, אנושית, אם לילדים מסוגלת לתת לאנשים להתעלל בילדיה ולשתוק למראה הזוועות. ישנה אפילו השוואה לשואה ולהתעללות הנאצים ביהודים.
דניאלה היתה קורבן של שטיפת מוח, ה"משיח" הפך אותה לפאסיבית. דניאלה נמצאה ברגע מאד פגיע בחייה, היא היתה בודדה, מטפלת לבדה בשמונה ילדים ובדיוק באותה תקופה פגשה אדם מטורף,חולה ופגום, פסיכופט שנהנה משליטה שנותנת לו כוח. הוא ידע כיצד לשכנע אותה שילדיה נחשבים לרודפי שטן כשהם בוכים ומשתוללים ושהוא בא לעזור לה לחנך אותם.דניאלה היתה חלשה ושבורה חסרת
אונים מכדי לעצור את ההיסחפות. היא נעשתה מנותקת מעצמה, מהתבונה שלה, מהאנושיות שלה ולא היה בכוחה לעצור את זה. היא מבינה שהיא כנראה עברה התמוטטות פסיכוטית כלומר אבד לה הקשר עם המציאות. היא אומרת: "לא הייתי אדם, הייתי לא-כלום ... כמו קיר".
לא נתפס אבל אסור לשפוט.
הספר כתוב בשפה קולחת, אין ספר שנעמי רגן יודעת לכתוב. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה, ממליצה מאד!

כתוב יפה. סיפור כואב, קשה מאוד לקריאה, כל אדם שפוי לא יוכל לקרוא את הספר בלי להזיל דמעות של כאב וצער.
דניאלה ושלומי זוג חרדי אמריקאי. עולים ארצה ומביאים לעולם 7 ילדים. (הלוואי ולא היו להם ילדים).
חיי הזוגיות שלהם אינה פשוטה הן מבחינה כלכלית, והן מבחינת ההתאקלמות בארץ.
שלומי עצלן מטבעו, עסוק בתורה ובתפילות ומחפש אתגרים חדשים. אינו עוזר בפרנסת המשפחה, הנטל נופל על דניאלה שמאבדת כוחות מיום ליום.
שלומי מתחבר ל"רב" שם טוב שלמעשה איננו רב אלא נוכל, סדיסט, חולה נפש, ושיגעונו מעביר אותו על דעתו. שם טוב מציג עצמו כרב מקובל, וההורים נופלים בשביו והופכים למפלצות שמסוגלים לבצע את הנורא מכל, ולהגיע כביכול לקדושה. הילדים עוברים התעללות קשה מכאיבה וייסורים רבים. אלי נשאר עם כוויות קשות לאחר ששם טוב וחסידיו הצמידו לגופו תנור ספירלות ושרפו את גופו. מנצ'י התינוק הקטן מחוסר הכרה עם פגיעה מוחית.
לא הצלחתי להבין את דניאלה שאהבה את ילדיה, היתה עדה להתעללות בילדיה, ולא עשתה דבר למענם אלא שיתפה פעולה עם הרב וחסידיו והאמינה שהוא המשיח, והוא יעשה לילדיה תיקונים.
הספר הזה קשה מאוד לקריאה. זאת הפעם הראשונה שאני קוראת ספר אכזרי על התעללות בילדים מדרגה חמורה והוא אמיתי. התיאורים הקשים גרמו לי לבכות - כאבתי את כאבם וסבלם של העוללים הקטנים חסרי הישע.
אנו עדים להתעללות בילדים בתקשורת ובעיתונות. הייתי רוצה שהורים כאלה יחוו בדיוק מה שעוללו לילדיהם ובעינויים קשים, ולא יושבים מאחורי סורג ובריח מקבלים ארוחות חמות וישנים במיטה. אין לי מאומה נגד הדת. ההיפך הוא הנכון, אני מסורתית ואישה מאמינה, מעריכה ואוהבת את דתנו. אני נגד דתיים שמחפשים "כת" וחושבים שהם המשיח, ורק הם יכולים לעשות תיקונים. אינני מאמינה באנשים מהסוג הזה, ובטח שלא בכישופים וקמעות ובעבודה זרה.
אליאור חן שהגדיר את עצמו "משיח" וערך כביכול תיקונים, הוא שעמד מאחורי הפרשה של התעללות בשני הילדים מירושלים. כמו אליאור חן שמענו על אמא טאליבן, אמא מרעיבה, אמא שהטביעה את בתה באמבטיה, הורים שרצחו את ילדיהם ועוד...
סופם של אנשים כאלה הוא תליה.
אין לי מושג איך דניאלה האם חיה עם כל מה שראתה ושתקה. אני מקווה שהמצפון יציק לה עד סוף ימי חייה.
ולך נעמי רגן - אני מעריצה אותך שיכולת לכתוב ספר כזה. הספר חייב להגיע לידיהם של דתיים כדי שלא יהיו קורבן למטורפים ואורבים למעיינות קודש.
יישר כח על כתיבתך.

כשמציאות ודמיון מתחברים לסיפור כל כך כואב שהעיניים קוראות והראש לא מצליח לתפוס ולהבין מה קראתי ואיך אפשר להתעלל בחסרי ישע ברמות כאלה כואבות.
לפתח שנאה עמוקה כלפי האמא שלא הגנה על ילדיה מסדיסט, חולה נפש ששיגעון גדלות העביר אותו על דעתו ולצפות במחזות הקשים מהצד, לשתוק, לא להושיט עזרה, לא לעצור, לא להפסיק, לא לזעוק, לא לחבק, לא ללטף, לא להרגיע ולא לרפא אלא להוסיף ולשתוק, לאיים שלא ידברו ולא ישתפו.
ילדיה הרכים של דניאלה גודמן שכל חטאם הוא שהם ילדים רכים, קטנים שאביהם הלא יוצלח, שלומי גודמן, לא מצא את מקומו והרס כל מה שנקרה בדרכו ובמו ידיו אף הרס את משפחתו ,נותן לשטיפת מוח של רבנים שקרנים ושרלטנים לפגוע ולהרוס את משפחתו, את שבעת ילדיו ואת אשתו.
"המשיח" שהכניס לביתו,חמד את כל מה שלא יכל ולא יכול היה להשיג בעצמו, הסתנוור מעושרם של הגודמנים ומיופיה של דניאלה השתמש בהם, התעלל בהם, שיקר וכמעט גם חיסל כל צלם אנוש והכל בחדרי חדרים ללא השגחה וללא רפואה.
"המשיח" ושלושה מחסידיו מתעללים בחסרי הישע ואמם עומדת מהצד כמי שכפאה שד ולא עוצרת אותם עד ששניים מילדיה נותרים חסרי הכרה והיא פונה ל"רופאה" שלא מסכימה לשתוק ופונה לרווחה וכך מצילים את הילדים שמקבלים טיפול בבית חולים ולאט לאט אחרי שהם מבינים שאף אחד לא ישוב חפגוע בהם הם חושפים את הזוועות שעברו.
תיאורים קשים שלא נתפסים בשכל הישר והמבין שבכל מהלך הקריאה אני מתנחמת בכך זה רק ספר ולא כתבה בעיתון אבל זוכרת את "אמא מרעיבה", "אמא טאליבן" ועדיין לא קולטת איך אפשר לפגוע בילדים שלך, של אחרים ואיך אפשר לשתוק.
כאמא טרייה לתינוקת בת חצי שנה שעוטפת ומגוננת והיסטרית ממחשבות מה צופן לה העתיד ביום שהיא תעמוד על דעתה ותרצה קצת עצמאות, רק לרדת למטה לשחק כבר עולים הפחדים והחששות של מה יהיה ושאף אחד ואחת לא יפגע ולא יזיק לא מבוגרים ולא ילדים.
שמרו על הילדים/ות שלכם/ן בכל גיל ואל תשתקו!

זה לא סוג הספרים שאני קוראת בדרך כלל, אבל אימא שלי קנתה ספר חדש אז קראתי.
קראתי- והזדעזעתי אין לי מילה אחרת לומר חוץ מזה, היו רגעים שעברה בי צמרמורת היו רגעים שעברה בי חלחלה, ואחרי שסיימתי את הדף האחרון בשעה מאוד מאוחרת של הלילה- לא יכולתי ללכת לישון. אני עוצמת את עיני ויש לי סיוטים- לא מצליחה להפסיק לחשוב על הספר הזה על מה שקראתי ובעיקר על זה שזה לא סיפור בדיוני- שזה באמת קרה לפני כמה שנים
היו לי כמה לילות קשים לאחר סיום הספר.
והאמת אני מרגישה קצת מזוכיסיטית- אני קוראת ומתכווצת אך ממשיכה לקרוא, קוראת ומתייפחת וממשכיה לקרוא, קוראת ומרגישה מחנק בגרון אבל עדיין ממשיכה לקרוא, כשסיימתי את הספר אחותי שאלה אם היא יכולה לקרוא אותו ופשוט אמרתי לה שעדיף לה שלא.
עבורי זה היה ספר קשוח מידי
וגם אחרי זמן רב הסיפור הזה לא מרפה ממני.