“קחו את 22/11/63 של סטיבן קינג.
תחתכו אותו לחצי.
תורידו עוד קצת.
תחליפו את המזווה בארון, את ארצות הברית בגרמניה. של שנות ה-30.
תוסיפו כינור, ונקודות מבט מתחלפות.
טוב נו, זה כבר לא כ"כ דומה...
אבל קצת מזכיר, כי בז'אנר המסעות בזמן יש המון ואריציות וסגנונות, והרעיון של נקודה ספציפית שמאפשרת מסע בזמן משותפת לשני הספרים, כמו גם הרעיון שלמסע בזמן חייב להיות מחיר. מחיר כבד.

יום אחרי שסיימתי אותו אני עדיין לא יודעת להגיד בדיוק מה אני חושבת עליו.
אני אוהבת מאוד מסעות בזמן (וכאן, באיחור, אציין שזה אמנם קצת ספוילר, אבל כזה שמתברר די מהר אז תתגברו) מכל סוג וצורה, והספר הזה היה קריא וקולח והתקשתי לעזוב אותו באמצע.
אני פחות אוהבת ספרים שמתארים את גרמניה הנאצית כמקום שבו חיו המוני גרמנים חביבים, אוהבי אדם בכללי וחובבי יהודים בפרט שנלחמו בעוז במיעוט הנאצי שהשתלט עליהם משום מקום בניגוד לרצונם... אבל מילא.
"בשבוע שעבר הנאצים ניצחו בבחירות בעיר החופשית דנציג, עיר-מדינה גרמנית אוטונומית למחצה שבה קיומן של מפלגות אחרות עדיין הותר. למרות זאת הנאצים זכו. אז מה זה אומר על המדינה שלהם, על האנשים הטובים שחיים כאן ובחרו בנאצים מרצונם החופשי, בלי שיכפו עליהם?"
לפחות הפסקה הזאת בכל זאת מכירה בכך שלא מעט גרמנים בחרו בנאציזם מרצונם החופשי.
ובעצם קפצתי לאמצע בלי לדבר בכלל על הספר.
בשנת 1946 האנה מתעוררת לבדה בשדה. הכינור שלה לצדה, והזיכרון האחרון שלה הוא משנת 1936, עשר שנים קודם לכן.
חוץ מהזיכרון שלה, איבדה האנה גם את אהובה, מקס, שאיש אינו יודע לאן נעלמו עקבותיו.
האנה מתחילה לשקם את חייה. היא משלימה עם אובדן הזיכרון, אך מתקשה יותר להשלים עם אובדנו של מקס.
הספר מסופר מנקודת מבטה של האנה (בגוף ראשון) אחרי המלחמה ומנקודת מבטו של מקס (בגוף שלישי) לפני המלחמה עד לחיבור בין הסיפורים.
הוא קצת ספר שואה (אבל ממש קצת) וקצת ספר מדע בדיוני (כי יש מסע בזמן, כבר אמרתי, אבל חוץ מזה הספר משתדל לתאר מציאות היסטורית שהיתה) ויש לו טוויסט מעניין בסוף...
אבל בסוף בסוף הוא משאיר שאלות פתוחות, תחושה שההתנהגות של מקס לאורך כל הדרך היתה תמוהה ולא סבירה, ושבסך הכל - אפשר היה לעשות יותר עם הרעיון הבסיסי של הספר.
הוא לא מתקתק מדי, וטוב שכך, כי הוא בכל זאת מנסה לעסוק בנושאים כבדים (שואה, כבר אמרנו), הוא מנסה לתת תמונה רחבה על גרמניה של שנות ה-30 (וקצת נכשל בפרטים הקטנים, לטעמי. תיאור ההורות והזוגיות של אלזה ויוהאן, חבריו של מקס, היה נראה לי מאוד תואם לימינו ולא לגרמניה של שנות ה-30, למשל), הוא קריא וקולח, כאמור, ואולי רעיון המסע בזמן והדילוג קדימה שהוא מתאר הוא מטאפורה להתמודדות שלנו עם הזמן החולף, עם ההחמצות, עם הטראומות ועם הזיכרון.
אבל אולי החלק הזה - הוא רק אצלי בראש.”

“לא יודעת אם להמליץ או לא. הסיפור מעניין, סיפור שיכול להיות מציאותי, עד לארון. אז יש אנשים שאוהבים מסתורין, אני לא כל כך מתחברת לזה. מסופר על שני אנשים, האחד ספרן והשנייה יהודייה, כנרית מוכשרת, שהכינור היה תמצית חייה, וזה מה שהציל אותה בסופו של דבר מגורל מר בידי הנאצים. הם מתאהבים, אך הנסיבות מקשות על חייהם ומפרידות אותם האחד מהשני.”

“לא אמין, נטשתי באמצע. אבל יהיו כאלה שיתחברו (מי שקרא אחרים שלו)”