"אנשי נמל התעופה הקימו גדרות אלומיניום גבוהות ונוצצות בצד של שכונת הפחונים, במקום שבו נסעו רוב הנהגים לפני הפניה לטרמינל הבינלאומי. נהגים שהגיעו לטרמינל מהכיוון ההפוך ראו רק חומת בטון מכוסה בפרסומות צהובות כמו אור השמש, שפרסמו אריחי רצפה בסגנון איטלקי. סיסמת החברה חזרה על עצמה לכל אורך החומה: יפים לנצח - יפים לנצח - יפים לנצח. סוניל פסע תמיד בראש חומת היפים לנצח וחיפש אשפה, אבל הכביש של נמל התעופה היה נקי להכעיס"
הספר מתאר מה יש שם, מאחורי חומת "היפים לנצח" המקיפה את שדה התעופה של העיר מומבאי בהודו. הצד הפחות נוצץ של הטרמינל החדש, השער שבו מגיעים תיירים כדי לחזות בהודו שהיא מדינה אוריינטלית, צבעונית מאוד, רוחנית מאוד ובעלת עושר תרבותי ואנושי רב. כמו כן היא המדינה שבה מתגוררים שליש מהעניים של כדור הארץ. מאחורי חומת "היפים לנצח" נמצאת שכונת פחונים זמנית שהוקמה על ידי העובדים הזמניים שהובאו כדי לבנות את שדה התעופה, ונשארה שם כאות של תקווה למתגוררים בה. כאפשרות לחלץ את עצמם ממעגל העוני. סוניל, למשל. הוא אוסף אשפה משדה התעופה, ממיין אותה, ומוכר אותה לממחזרים, ובכך מסייע כלכלית למשפחתו. כמו כן, הוא בן שתים עשרה. אין טעם ואין סיבה לדבר על בית ספר. אז הוא אוסף אשפה.
העלילה מתרחשת בשנת 2008. השנה שמתחילה בתקוות גדולות הופכת להיות שנה של משבר כלכלי עולמי. אפשר רק לנחש מה עושה משבר כלכלי עולמי לאנשים שהם גם ככה עניים, או על גבול העוני. נכון שנוח מאוד להסב את המבט, להקים את חומת "יפים לנצח" ולראות רק את הצד הנוצץ של הטרמינל. אפשר גם לראות את הודו בקווים רומנטיים - איך הם רוחניים, כמה נטולי אלימות, כמה שמחים בחלקם על אף העוני. אפשר גם להאשים - את האנשים העניים בעוניים שלהם, בהיותם עצלנים, או בעלי בחירות לא רציונליות. אפשר גם להאשים גורמים חיצוניים. למשל את הקפיטליזם והגלובליזציה. קתרין בו, אמריקאית הנשואה להודי, לא עושה דבר מכל אלה. היא לוקחת את שכונות אנוואנדי ותושביה כמיקרו-קוסמוס וכמושא מחקר למושג העוני. הספר נמצא על הגבול בין ספר עיון מחקרי לספר פרוזה, משום שהכתוב בו מגובה עובדתית ולאחר מחקר מעמיק, אבל הוא כתוב כפרוזה עלילתית בעלת עניין בפני עצמה.
אחד לאחד, פורקת בו את הטיעונים בנוגע לגורמי העוני ולדרכים להיחלץ ממנו. האם האשמה היא עצלות ונרפות בסיסית? ובכן היא מתארת אנשים חרוצים מאוד. לא כולם, כמובן, אבל בין דמויות הספר ישנם יזמים חרוצים, אנשים שעובדים קשה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. יש הגורסים שתוספת השכלה תעזור לאנשים, אבל בו מתארת מערכת השכלה שבה הלימודים במכללה מבוססים על שינון ואינם רלוונטיים. בתי ספר שבהם הילדים מבקרים שעתיים או שלוש ביום ומאפשרים בשאר הזמן למורים לעבוד במקום "רציני" יותר ולהתפרנס. יש אשמה על השחיתות הממשלתית, ובו מתארת את השחיתות לכל אורך הדרך, ואת השוחד הנדרש בכל דרגה ובכל מקום. ומצד שני היא מראה בכנות איך גם נוטלי השוחד עושים זאת על מנת להוציא את עצמם ממעגל עוני, ולפעמים כדי להציל את ילדיהם-שלהם ממחלה או ממוות.
למשל, אישה בשם אשה. היא מנסה לקדם את עצמה פוליטית ולהפוך למנהלת או מגשרת בשכונה. היא מוצאת כל מיני הזדמנויות, כמו תרומות ממקור חיצוני שנועדו לסייע לעניים לקדם את עצמם: "קבוצת עזרה עצמית של נשים בתמיכה ממשלתית נראתה לה די מבטיחה, כיוון שעכשיו ידעה איך לתחמן. התוכנית היתה אמורה לעודד נשים דלות אמצעים ליצור קופה משותפת מחסכונותיהן ולהלוות זו לזו הלוואות בריבית נמוכה בעת מצוקה. אבל קבוצת העזרה העצמית של אשה העדיפה להלוות את הכסף המשותף בריבית גבוהה לנשים עניות עוד יותר שלא התקבלו לקבוצה - למשל למנקת הביוב הקשישה שהביאה לה את הסארי. ולמרות זאת כשעיתונאים זרים באו למומבאי כדי לראות אם קבוצות עזרה עצמית מעצימות נשים, פקידי ממשלה הביאו אותם לפעמים אל אשה. תפקידה היה לקבץ באקראי כמה שכנות שיחייכו בצניעות ברקע בזמן שהפקידים דיברו על הקבוצה שחילצה את הנשים מעוני."
ועל הרקע הזה יש גם עלילה. אנשים מנסים לשפר את מעמדם. משפחה של אוספי אשפה מנסה לשפץ את המטבח שלה, לשים מדף קבוע, אריחים יפים. זה פוגע בקיר המט לנפול של משפחה בפחון סמוך. סכסוך השכנים שנוצר מסתיים בהצתה עצמית של השכנה, ובהאשמת המשפחה השנייה בניסיון לרצח, האשמה שהם מתקשים מאוד להתמודד נגדה. המשפט נמתח, המעצר קשה, השוטרים, פקידי הממשלה והעובדים בשירותה מנסים לגבות שוחד על ימין ועל שמאל, והשופטים מתעקשים לנהל את המשפט בשפה האנגלית שאינה שפת האם של הנאשמים או של איש מהעדים.
הספר מעניין מאוד, מציג מורכבות רבה, המון אפורים בין השחור והלבן, ומעורר מחשבה.
קראתי אותו על רקע תמונות מהרשת החברתית שהעלתה חברתי המטיילת בהודו ונהנית מהמראות, ועל רקע החשיבה שישראל והודו בעצם בנות אותו גיל, כי בשתיהן הסתיים המנדט הבריטי בשנת 1948. ובכל זאת מה רב ההבדל ביניהן, ומעניין לחשוב מה הגורמים לו.


















