נאום שנשא צ'יף סיאטל ראש שבט הדואמיש, בדצמבר 1854 לפני נציגי הממשל האמריקני שבאו "לרכוש" את אדמת בני עמו.
המקום שבו נישא הנאום נקרא היום על שמו של הצ'יף והוא העיר סיאטל במדינת וושינגטון בארה"ב.
הנאום מבטא את תסכולו של הצ'יף מכך שאדמתו נגזלת ואורח חיי עמו הולך ומוכחד ע"י האדם הלבן. הוא מקבל בלית ברירה את הדומיננטיות של האדם הלבן, אבל לא חוסך בביקורת ובעצם מקווה שיום אחד יחזרו כל המתים מהשמים וידרשו את אדמתם חזרה.
הנאום מלא בדימויים מהתרבות והפילוסופיה האינדיאנית. סיפורם העצוב של האינדיאנים ושל בני מיעוט רבים בעולם רק מוכיח שבסופו של דבר אם רוצים או לא החזק שורד וקובע את גורל החלש. מה שקרה לאינדיאנים בארה"ב זו טרגדיה שעד היום לא התאוששו ממנה, בעצם היו להם שתי אפשרויות להילחם על אדמתם ומנהגיהם ולהיכחד אל מול הכח העודף של האדם הלבן או לקבל את דרישות הלבן שהם גזילת אדמתם, פגיעה בתרבותם ובכבודם. הם בחרו באפשרות השניה ושרדו, אך יש בהם תסכול רב עד היום.
צ'יף סיאטל אומר שמה שהיום בהיר מחר עלול להתקדר בעננים, ובכך מביע תקוותו שהמצב הקיים עד היום של דיכוי התרבות האינדיאנית יפסק והם יוכלו לחזור לאורך חייהם המסורתי.
לוקח רבע שעה לקרוא את הספר, זו הייתה אתנחתא נעימה באמצע קריאת ספרה של ג'ולי אורינגר "הגשר הנסתר", 700ע"מ שמסתמנים כספר מצויין, על כך בהמשך.













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



