“לילה אינדיאני זהו ספר קצרצר שבו כתוב נאומו של צ'יף אינדיאני בשם סיאטל - שמדבר בנאומו על החיבור של האינדיאנים עם האדם הלבן. זהו אמנם ספר קצרצר שבאמת הגיע מתוך כתבה בעיתונות משנת 1887 על נאום שנכתב בשנת 1854 (יותר מ30 שנים קודם) אבל נחשב למקור מהימן למלל של הנאום.
הנאום של סיאטל (שעל שמו נקראה העיר סיאטל לאחר שרכשו ממנו את הקרקעות) נותן נקודת מבט נדירה ומעניינת על ההוואי של האינדיאנים כאשר האדם הלבן החל להשתלט על אדמות אמריקה. הוא מציג את אורך רוחו של הצ'יף בהבנתו שהאדם הלבן נעלה ממנו ביכולותיו הטכנולוגיות, במספר אנשיו ובמיוחד בכוחו כקבוצה אל מול פזורתם של השבטים האינדיאנים השונים. הוא מתייחס לכמה נקודות מאוד עצובות בתפיסת העולם של אנשים ששמים את עצמם כדריסת רגלם של אחרים ומוכנים להקריב ולוותר על הכל למען זכויות קטנות ערך (חוץ מחייהם כמובן). כמה הקטנה הצ'יף סיאטל מוכן לספוג רק כדי לשמר את מורשתו ועל הקשר שלו לאדמה שבה גרו אבותיו ואבות אבותיו.
הספר הזה לימד אותי שיעור עצום בענווה, בזכות אישיות המדהימה והמרתקת של הצ'יף סיאטל בעולם האמריקאי של לפני יותר ממאה וחמישים שנה.
תהנו...
(ממש שווה להציץ בויקיפדיה רק בשביל פיסת היסטוריה מרתקת: https://en.wikipedia.org/wiki/Chief_Seattle ו/או לשמוע את הנאום באנגלית ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=OLw56hHbpYI)”

“נאום שנשא צ'יף סיאטל ראש שבט הדואמיש, בדצמבר 1854 לפני נציגי הממשל האמריקני שבאו "לרכוש" את אדמת בני עמו.
המקום שבו נישא הנאום נקרא היום על שמו של הצ'יף והוא העיר סיאטל במדינת וושינגטון בארה"ב.
הנאום מבטא את תסכולו של הצ'יף מכך שאדמתו נגזלת ואורח חיי עמו הולך ומוכחד ע"י האדם הלבן. הוא מקבל בלית ברירה את הדומיננטיות של האדם הלבן, אבל לא חוסך בביקורת ובעצם מקווה שיום אחד יחזרו כל המתים מהשמים וידרשו את אדמתם חזרה.
הנאום מלא בדימויים מהתרבות והפילוסופיה האינדיאנית. סיפורם העצוב של האינדיאנים ושל בני מיעוט רבים בעולם רק מוכיח שבסופו של דבר אם רוצים או לא החזק שורד וקובע את גורל החלש. מה שקרה לאינדיאנים בארה"ב זו טרגדיה שעד היום לא התאוששו ממנה, בעצם היו להם שתי אפשרויות להילחם על אדמתם ומנהגיהם ולהיכחד אל מול הכח העודף של האדם הלבן או לקבל את דרישות הלבן שהם גזילת אדמתם, פגיעה בתרבותם ובכבודם. הם בחרו באפשרות השניה ושרדו, אך יש בהם תסכול רב עד היום.

צ'יף סיאטל אומר שמה שהיום בהיר מחר עלול להתקדר בעננים, ובכך מביע תקוותו שהמצב הקיים עד היום של דיכוי התרבות האינדיאנית יפסק והם יוכלו לחזור לאורך חייהם המסורתי.
לוקח רבע שעה לקרוא את הספר, זו הייתה אתנחתא נעימה באמצע קריאת ספרה של ג'ולי אורינגר "הגשר הנסתר", 700ע"מ שמסתמנים כספר מצויין, על כך בהמשך.”